1954

סטלה הקטנה שטה בסירה שאבא שלה קנה ממסעוד השכן שלהם.
הלילה ירד.שחור וכבד,סטלהובני משפחתה העמיסו את צרורויהם ופניהם לכוון חופי ארץ ישראל,הארץ המובטחת.סטלה רק בת ארבע. שתי צמותיה הזהובות קשורות בסרט אדום והיא לבושה בשמלתה הטובה.אמה מגדה יושבת בירכתי הסירה,את תכשיטיה הרבים היא צררה בצרור קטן . החביאה בין ספרי התורה שלקחו איתם.מגדה,רזה ונמוכה,פניה כשל נערה. אבא של סטלה, איש גבה קומה ורחב כתפיים,עבד עד לאותו היום בבנק האנגלי של דמשק. פקיד דהוי משנים רבות של עבודה מתישה ולא מתגמלת,עם מנהל ראיס שהציק לו בגלל שהיה יהודי מכובד.
מזה חודשים רבים נרקמה בליבו של אדוארד התוכנית . המשפחה המורחבת שלהם ,לא ידעה דבר.בסתר,בחשכת הלילה , קמו אדוארד ומגדה לקחו את התינוק לואב ואת סטלה הקטנה. כל הזמן אמרו לה, שתהיה שקטה. אסור לדבר . הפתעה מחכה לה.ואכן בלילה הקר ההוא חתרו בסירה הקטנה בשקט בשקט,גלים שחורים כמו תלתלים גדולים ושמיים אפורים ללא ענן סביבם.
סטלה נרדמה.סוף סוף. אמה נשמה לרווחה.סטלה הקטנה,הפטפטנית,הצווחנית קצת,כמעט לא ידעה לסכור את פיה. מאז שלמדה לדבר לא הפסיקה לקשקש להם בשפתה המתוקה. תיארה את כל הדברים החדשים שראתה ואף הרבתה לשאול שאלות .סקרנית מלידה .
אדון לוי אבא של סטלה,המשיך לחתור בסירה יחד עם המשרת שלהם מוחמד שהעדיף להצטרף אליהם למסע ולא להשאר מאחור. את ארוחת הערב שלהם הם צררו בחבילה. את ביתם היפה בעיר עזבו מאחור ורק את המטלטלין המעטים הנחוצים הם לקחו עימם. למי היה אומץ למכור את הבית…בשנת 1954…
אבל הם כבר ידעו שמדינת ישראל קמה והם החליטו לעלות לארץ..לא יכלו לחכות שהשערים יפתחו והם לבד הצליחו לארגן את המסע.מסע לא קל.חודש ספטמבר, הוא חודש בו הים התיכון מסוכן.הם דאגו מאד שתהיה סערה ואז,הם לא רצו לחשוב מה יכול לקרות. האמת שמגדה קצת חששה.היא ניסתה להניא את אדואד לבטל את התוכנית או לפחות לחכות למועד נוח יותר.אבל משגמלה בליבו ההחלטה הוא לא ויתר. יהיה לנו יותר טוב בארץ, זאת הארץ שלנו.ארץ אבותינו.סוריה היא ארץ גזירה.סוף סוף יש לנו ארץ משלנו.מדינת ישראל קמה והיא פותחת את שעריה לכל היהודים בעולם.
מגדה שהיתה מעשית חששה גם מתנאי החיים בארץ …ממה יתפרנסו… הרי בדמשק היה להם הכל והם חיו חיי מותרות ורווחה. אבל את הילדים לא רצה אדוארד לשלוח לבתי הספר של הסורים.הוא רצה שילמדו לדבר עברית, שילמדו טוב ויגדלו בארץ שלהם.
מגדה הצטמררה ועפה את כתפיה בסודר. היא לא ידעה עברית . היא לא עבדה אף יום בחייה.קצת ידעה לתפור. לה ולבתה סטלה היתה תופרת שמלות מתוקות מגזרות של בורדה.
אדוארד קנה לה מכונת תפירה של זינגר. והיא אהבה לתפור למשפחתה.אבל עדיין היא חשבה, להתחיל בגילה ,ללמוד שפה חדשה, למצוא עבודה …מגדה דאגה מאד. ומה עם כל המשפחה שנשארה מאחור..
אדוארד לוי נחודש בדעתו. הוא לא יתן לחששותיה הכבדים לכרסם בתוכניתו. אדוארד לוי עמד על דעתו והחליט כי זאת התוכנית שמתאימה להם והם יצליחו ויהי מה להגיע בבטחה לחופי ארץ ישראל.וכשיגיעו בעזרת השם, אלהים גדול.
גלי המים השחורים איימו לעלות לסירה ואדוארד ומוחמד נלחצו ונלחמו לחתור ועוד לחתור.
בתוך השקט השחור נשמעה לפתע יללת תינוק. לואב הקטן. שהרעב קפץ אליו לביקור.
מגדה חשה אליו כדי להסות את בכיו.הוציאה אותו מהעריסה הקטנה ואימצה אותו את ליבה .החלב ניגר על שמלתה.פיו הקטן של לואב חיפש את הפיטמה של אמו.הוא התחיל לינוק ברעבתנות גדולה.לפחות היה עכשיו שקטה ונקווה שנגיע בקרוב לחוף. הרהרה מגדה.
אלהים הטוב שמע זעקתנו.,שמור עלינו מלמעלה. תן לנו להגיע בשלום למחוז חפצנו .