3713

הלילה היה חשוך. זה ראוי לציון בגלל שהחשכה היה כבדה וגדולה ומעיקה. ועם זאת,- אין זה בכלל ראוי לציון, מכיוון שכל הלילות מאז ומעולם היו חשוכים. גם כשמדורות או נרות או פנסים חשמליים עומדים על המשמר, הלילות עצמם תמיד חשוכים.- תמיד היו, ותמיד יהיו. ובכל זאת, למרות שזה מובן מאליו, היה משהו באופי של הלילה הספציפי ההוא, שדרש שיציינו באופן מיוחד את העובדה שהוא היה חשוך. ולכן נחזור לסיפורינו במקום שבו הפסקנו אותו: הלילה היה חשוך. כן. הרבה פנסים עמדו על המשמר, אבל לא במקום שבו מתרחש סיפורינו. אורות חשמליים שלטו בערים, ובכפרים, ובכבישים הראשיים שמחברים ביניהם.- המון פנסים,- בכל הגדלים והצורות.- מפנסי כביש מתנשאים שהשגיחו מלמעלה כמו זרקורים המאירים לספינות את פני השטח של המיים השחורים הפראיים, ועד פנסי לילה קטנים בצורה של דובי, שמפזרים קצת אור רך ליד ראשים של ילדים ישנים. המון פנסים,- וכולם שומרים על אלפי אנשים מפוחדים, שחוששים מהחושך העתיק הכביר.- מסתתרים מאחורי כוחו של החשמל, מתחבאים מהמפלצות והשדים שבראש שלהם. אלפי אנשים,- לילה לילה,- דרך קבע מתחבאים באור מפני החושך.
אך לא במקום שבו מתחרש סיפורינו. בין הערים והכפרים והכבישים ותחנות הדלק, נותר עוד שטח פרא קדום, שבו החושך עוד שולט בלי שאף אחד ישגיח עליו ויִרדה בו. שם מתרחש הסיפור שאני רוצה לספר.- ביער סבוך ופראי, שנקטע רק על ידי שביל עפר אחד, צר ורעוע.- דריסת רגל אנושית מעוררת גיחוך. באותו הלילה, על השביל הקטן, נעו בקצב זהיר שני אורות בודדים ומבוהלים.- זרועותיה הדקות ביותר של הציוויליזציה הכבירה.- ניידת משטרה אחת קטנה ושברירית, ובה שוטר אחד קטן ומפוחד, שסרק בעיניו הקטנות והמבוהלות את שולי השביל.- תר ומחפש אחר פושעים וחוטאים, שעלולים למצוא להם מקלט משלטון החוק תחת כנפי האפלה. לאדם שבניידת היה שם. אבל השם היה רלוונטי רק כשהאדם לא היה בתפקידו. כל עוד המדים היו הדוקים לגופו, האדם שברכב היה שוטר סיור מספר 3713, ותו לא…
כשאורות הפנסים של 3713 פגשו במכונית נוספת, שעמדה דוממת בצד השביל, ליבו המבוהל של השוטר לא ידע אם לשמוח על הנוכחות האנושית שקטעה את ריקוד הצללים האיום של ענפי העצים, או לחשוש מפני פרא האדם שעלול להסתתר שם בפנים. "כך או כך," חשב 3713, "שמחות וחששות שמורות לאנשים עם שמות. ואני,- אני בתפקיד."
הוא עצר את הניידת מאחורי המכונית החשודה, התעטף במעיל ובשאריות האומץ שנותרו לו, ויצא החוצה אל הכאוס.

המכונית הזו הייתה קטנה וצהובה. 3713 ציין לעצמו את העובדות האלה במטרה להתעודד, וניסה להתעלם מהעובדה שהיא היתה גם חשוכה ושקטה באופן מחשיד.
גשם התחיל לרדת בפתאומיות, ו3713 קילל את מזלו הרע. הוא היה עייף ומפוחד, ושנא את העבודה שלו. הטיפות חלחלו במהרה אל מתחת לצאוורון מעילו, והרעידו את גבו הכחוש.
3713 ניגש אל המכונית והאיר בפנס פנימה. היא היתה ריקה. "הו,-יופי," הוא חשב.- "אין צורך להתמודד עם כל מני פראי אדם מוזרים שמסתתרים בשעות כאלה מפני פנסי החוק." מכונית ריקה משמע לחזור לניידת החמה והבטוחה, לדווח לתחנה על האירוע, ולחזור לסיור השגרתי. הוא כבר עמד להסתובב ולחזור על עקבותיו, כשלפתע, בתזמון מושלם, הופיעו פנים בחלון ורעם חזק הכה באוויר והרעידו. 3713 זינק במקום, וצווחה דקה נמלטה מבין שפתיו. ברק הבהיק, הגשם התחזק, והדמות שהופיע בפנים המכונית התבוננה בשוטר האומלל. ליבו של 3713 הלם בחזהו. הוא ניסה לסגל לפניו החיוורים את הבעת הפנים הרגועה והרצינית שראויה לשוטר בתפקיד, ודפק על החלון ביד רועדת.

"אפשר לעזור לך?" שאל האיש שישב בפנים ופתח את החלון למחצה. היה לו שיער ארוך ומבולגן, וזקן עבוט. הוא לבש ג'קט משובץ מלוכלך, ועל עיניו השחורות הורכבו משקפיים דומים לאלו שהרכיב 3713. על פניו התנוססה הבעה רגועה שלדעתו של 3713 לא התאימה ליער החשוך ולסיטואציה המלחיצה. "אפשר לדעת מה אתה עושה פה בשעה כזאת?" שאל 3713 בקול שהיה אמור להיות תקיף, אבל יצא קצת רועד. "אתה יכול לא להאיר לי לתוך העיניים?" שאל המזוקן ברוגע, וחסם בזרועו את מתקפת הפנס החשמלי שהופנתה הישר אל פניו. 3713 כיבה את הפנס, ונחרד מהחושך, שהיה כעט מוחלט. "מה אתה עושה פה אדוני?" הוא שאל שוב, וקולו היה מעורער עוד יותר ממקודם.
"אני?" שאל המזוקן
"כן- אתה, אלא מי?"
"אני כותב", אמר המזוקן, והרים את ידו השמאלית, שאחזה במחברת ועט.
"ומה בדיוק אתה כותב פה, אם אפשר לדעת, באמצע שום מקום בשעה כזאת?" חקר השוטר, והשתדל עד כמה שאפשר להדגיש את הפקפוק והזלזול בקולו.
"סיפור." ענה המזוקן, ופתח את המחברת להראות לשוטר את שורות הדיו המתפתלות על גבי דפיה…
3713 הדליק שוב את הפנס, וסקר את המילים ברצינות מגוכחת. מכיוון שלא הדפים, ולא העט, ולא המילים לא היו בגדר עבירה על החוק, 3713 ניסה לכוון את החקירה שלו למקומות אחרים: הוא בדק את הרשיונות של התמהוני, והם היו תקינים. הוא שלח את מספר תעודת הזהות של המזוקן אל התחנה, ולא עלה כל אזכור פלילי בעברו. רעם גדול נוסף הקפיץ שוב את 3713 ממקומו, והגשם הוסיף להתחזק, וחדר מתחת לבגדיו, ואל תוך נעליו- הקפיא את עורו, והספיג את גרביו. השיער הרטוב והבגדים הספוגים שיוו ל3713 מראה של פודל נטוש. האיש במכונית המתין בסבלנות, וענה לשאלות של השוטר בשלווה מעוררת חלחלה. הוא היה אחד מהם, כך ידע השוטר- הוא אחד הפושעים והחוטאים.- אנשי הלילה האפלים שמסתתרים מהזרקורים ומתחמקים מהכללים. גם כשבמשרדי התחנה אישרו שהחשוד לא מוכר למשטרה, 3713 ידע שהוא אחד מהם.- היה לו משהו אפל בעיניים- משהו מרתיע. כי מי זה בכלל יושב באמצע הלילה במכונית על שביל ביער, וכותב סיפורים?. זה היה חשוד מאוד, אבל לא היו הוכחות לשום פשע או חטא. 3713 כבר כמעט עמד לחזור בכניעה לניידת שלו, כאשר הבחינו עיניו הקטנות במובן מאליו, שניצב לפניו כל אותו הזמן.- בידו האחת החזיק התמהוני את מחברתו ואת העט, ובידו השניה,- כוס. "מה יש בכוס?" שאל 3713. המזוקן ארוך השיער הביט בידו הימנית בפליאה,- כאילו שאינו שייכת לו, והוא מופתע לראותה שם. "בכוס?" הוא שאל. "כן,- בכוס בכוס- מה יש בכוס?!". סבלנותו של 3713 פקעה. שיניו נקשו מקור, והתחושה באפו ובאוזניו אבדה לו. המזוקן הוסיף לבהות בכוס שבידו הימנית שעה קלה, כאילו שניסה בעצמו להבין או להיזכר מה יש בה, ולבסוף אמר- "קוניאק…" אך לפני ש3713 זכה לעטות הבעת ניצחון על פניו הרטובים, הוסיף הסופר התמהוני ואמר.- "אבל אני לא הולך לנהוג…"

3713 שתק לרגע, והאזין לתפוף הגשם על שמשת המכונית. "אם אפשר בבקשה לשאול אדוני," פתח לבסוף את פיו ואמר- "מי בדיוק הולך לנהוג אם לא אתה?". התמהוני סקר את חלל הרכב כמנסה למצוא ישועה, ומבטו של השוטר הצתרף אליו מתוך סקרנות- שמע אולי יצוץ לפתע עוד תימהוני שהסתתר איפושהו בין הכיסאות או מתחת לריפוד?… כאשר לא נמצאה- לא ישועה ולא הפתעה, נפגשו שוב מבטיהם של השוטר ושל הסופר, ושניהם אובדי עצות. "הלך להשתין," אמר לבסוף המזוקן… 3713 הוסיף לבהות בו מתוך תמיהה ובחוסר אמון. "מי הלך להשתין?" הוא שאל. "חבר," הסביר המזוקן.- "היה איתי פה עוד חבר, והוא הלך להשתין." חיוך קטן דמוי קריצה בצבץ על שפתיו של הסופר, ובעיניו התנוססה התקווה שהמתרד הכחול הרטוב יוותר לו על כל עניין הקוניאק, ויניח לו לנפשו. "אני עומד פה ומדבר איתך כבר כמעט רבע שעה," הזכיר השוטר. "כן.- הוא אמור לחזור בכל רגע אני מניח". 3713 ליכסן מבט חשדני אל תוך המכונית. אני אעמוד ואחכה פה עד שהוא יחזור," הוא הזהיר, וקיווה שאיש החושך התמהוני יודה בשקר. "אוקיי." אמר הסופר, ומכיוון שבין כה וכה לא היה לו מה להפסיד, שתה לגימה טובה ומרגיעה מהכוס שבידו הימנית…

"אתה רוצה אולי להיכנס?" שאל הסופר לאחר כמה דקות שבהן הגשם התחזק עוד יותר, והרוח הוסיפה לנשוב בעוצמה. 3713 עמד בחוץ,- זרועותיו הדקות חובקות את גופו הצנום, רגליו צמודות זו לזו בכח, כל כולו רטוב וספוג מים- משקשק ורועד למגע רוחות הלילה החדות. עיניו הקטנות, העיפות והמבוהלות, כמעט ופרצו בבכי. הוא משך באפו שהחל לנזול, והביט מבחוץ אל פנים האוטו החמים, שבו ישב החשוד שלו.- האויב, הפושע, החוטא, התמהוני, הפריק.- איש החושך המוזר והמרתיע, שלא תרח אפילו להדליק את האור במכונית כדאי לכתוב.
הקור חדר לליבת עצמותיו של 3713. הוא הקיף את המנוע הצהוב, פתח את הדלת, ונשמט בפנים כמו בובת סמרטוטים ספוגה.
אילולי העייפות והקור,- הוא וודאי היה מתמלא בתחושת תבוסה והשפלה. אבל באותו הרגע, באותו הלילה, כשגופו נכנס אל הרכב והגשם הפסיק סוף סוף להכות בו, לא היה מקום לשום תחושה מלבד הקלה. האוויר החם שבפנים האוטו כנגד עורו הקר, המושב היבש כנגד עכוזו הספוג, וקולות הגשם המתדפק על השמשה- סוף סוף מבחוץ, מילאו אותו בכל כך הרבה אושר ושלווה פתאומית, עד שלא נותרו בו כוחות או רצון לעשות שום דבר אחר מלבד להירדם.
וכך הוא עשה.

"אין לך שום חבר שהלך להשתין, נכון?" מלמל 3713 בקול מתעניין ובלתי תקיף, כשרעם גדול העיר אותו לדקה משנתו. "לא," ענה המזוקן, והגיש כוס של קוניאק לבין אצבעותיו הדקות והחיוורות של השוטר. 3713 לגם לגימה קטנה, שירדה כמו גל של חום נהדר לאורך גופו, ועצם שוב את עיניו.
הסופר חזר לכתוב, והתחיל כבר להתלבט כיצד לסיים את סיפורו?… כי דווקא הפעם,- דווקא בלילה חשוך ומעיק שכזה, הייתה לו, למזוקן שבאוטו הצהוב,
תחושה עזה, שראוי שיהיה פה סוף טוב.
ראוי שפעם אחת, לשם שינוי, יהיה לסיפור סוף של שלום.- פעם אחת, לשם שינוי, כל מי שמסתתר באור מפני החושך, יהיה באמת בטוח לחלוטין- כמו ילד מתחת לשמיכה גדולה. ופעם אחת, לשם שינוי, אנשים שטוב ונעים להם בחושך הקדום,- לא יותקפו על ידי זרקורים חשמליים.
לכל הרוחות!- ראוי שפעם אחת- לשם שינוי,- יהיה לכולם טוב ונעים!

וכך הוחזר השוטר למיטתו, ופשט את מדיו עמוסי הנוזלים. הוא התכרבל בין סדיניו היבשים, ואור רך שבקע ממנורת לילה בצורת דוב, שמר עליו לאורך כל הלילה.
והסופר.- גם הוא עבר את הלילה בשלום, ולא הטרידו אותו יותר אנשי חוק ופנסים. כשסיפורו הגיע לסיום, הוא נבלע אל תוך הלילה, וחזר אל המקום שממנו הוא בא.