אני בסדר. לא בסדר.

"אני בסדר, אני באמת בסדר." חייכתי אליו.
הוא כיווץ את עיניו.
"ואם אני אומר שאני לא מאמין לך?" הוא ירה, וסרק אותי במבטו.
גלגלתי את עיני וחזרתי להסתכל על חבורת הילדים שישבה במרחק כמה שולחנות מהשולחן שלי, שעליו הוא נשען.
"אז יש לך בעיה." מלמלתי.
הוא נשען לעברי וחסם את שדה הראיה שלי.
מביט בעיני.
לרגע היה נדמה שהוא רואה אותי, באמת רואה.
"מה קורה?" הוא מלמל, קרוב מדי.
דחפתי את כיסאי אחורה עד שהייתי צמודה לקיר וקיפלתי את רגלי לעברי, חיבקתי אותן.
"כרגיל." לחשתי בחזרה.
הוא גיחך, רציתי ללחוש לו כמה הוא יפה.
"שתוק, אתה מציק." כחכחתי בגרוני.
"הייתי שותק, בתנאי שהיית מפסיקה לשקר לי. מה את אומרת?"
השענתי את ראשי על הקיר מאחורי, עוצמת את עיני.
"אני מרגישה מעולה, אני רק עייפה." עייפה מלהעמיד פנים.
"את מוכנה לעזור לי במשהו?" הוא אמר. ידעתי שהוא יוותר מתישהו.
קישטתי את פני בחיוך, במיוחד בשבילו.
"כן, ברור." אמרתי.
הוא התיישב על כיסא וגרר אותו עד שישב מולי, ברכיו נוגעות קלות בברכי.
"תחזרי אחרי." הוא אמר לבסוף.
צחקקתי, מבולבלת.
"מה?" שאלתי בחוסר אמון.
"פשוט תעשי את זה. תבטיחי לי שתעשי את זה." החיוך לא ירד, אבל הנהנתי.
"אוקיי…"
"אני לא בסדר." הוא מלמל מולי, קרוב.
"מה אתה…"
"הבטחת." הוא חזר ואמר.
"אני…" לא, אני לא יכולה לעשות את זה.
"אני לא בסדר." הוא תמך בי, הוא תומך בי.
"אני לא.. אני לא בסדר. כלומר, אני בסדר." אמרתי.
"אני לא בסדר." הוא חזר ואמר.
"אני לא בסדר." וויתרתי.
"אני לא בסדר." למה הוא לא מפסיק?
"אני לא בסדר." אני לא יכולה לבכות.
"אני לא בסדר." הוא רכן לעברי.
אני בוכה. אסור לי לבכות.
"אני לא בסדר." קולי נשמע צרוד מדי.
שתקנו.
דמעות חמות זלגו על לחיי, ובפעם הראשונה לא הסטתי את מבטי וניגבתי אותן.
הוא הביט בי.
מבט כואב, כמעט כמו מבטי שלי.
הוא חיבק אותי.
חיבוק אוהב, כמעט כמו חיבוקי שלי.
הוא אחז בי.
אחיזה מחזקת, כמעט כמו שרציתי לאחוז בו.
"אני לא יכולה, לך מכאן." אמרתי לבסוף.
אני לא יכולה יותר.
הוא לא הלך.
דחפתי את עצמי מהכיסא ופילסתי את דרכי החוצה מהכיתה, כשלתי לתוך השירותים ונעלתי אחרי את הדלת.
התיישבתי על האסלה ונדנדתי את עצמי אחורה וקדימה בפאניקה.
בכיתי, היום, בפעם השנייה- בכיתי.
אני לא בסדר.