Dont hate the player

אף פעם לא שיחקתי שש בש.
אני מודה.
אני יודעת, זה מוזר הא?
אני כבר בת 20 ולא נראה שיש לי בעיה כלשהי.
מה אני אעשה, לא יצא.
אנשים אחרים התחילו לשחק שש בש הרבה לפניי.
מרותקת הקשבתי להסברים. בהתחלה זה קשה, הם אמרו.
אתה חדש, לא יודע מה לעשות, זה יכול להיות מביך…
אבל עם הפרטנר הנכון-אתה תשמח ללמוד עד שלבסוף תיהנה מזה.
וכשמנצחים משחק…אפשר לנצח במארס כוכבים! הם אמרו בהתלהבות.
מארס כוכבים? מה זה? עיניי נפערו בסקרנות כשפניהם העלו מימיקות שלא הצלחתי לפענח.
זו התחושה הכי טובה בעולם, מה זאת אומרת. אתה רואה כוכבים בכל מקום וכולך שמח מהניצחון עד שהוא מתפוצץ בתוכך ומכלה את כולך ואין דבר נוסף באותו רגע חוץ מהזוהר.
אז הצעתי לבן זוג שלי שנשחק שש בש ביחד.
חששתי אבל האמנתי שאני צריכה לתת לעצמי הזדמנות.
הוא התחיל ללמד אותי, צעד אחר צעד. עד שרצינו לעשות משחק אמיתי.
והרחקנו לכת, שנינו וערכת המשחק.
אמנם היה רגע שהוא העדיף לשחק שש בש לבדו למרות שאני ממש שם ליד, פנויה למשחק, בכל זאת ניסינו ביחד.
אבל הוא לא נתן לי זמן למהלכים, כי הוא רואה אותם כבר מראש. הוא אוהב לשחק נגד עצמו. הוא אוהב כשהמשחק הולך בדיוק לפי רצונו. ואני…אני רק רציתי ללמוד. רק רציתי להיות מומחית כמוהו.
רק רציתי שירצה לשחק איתי.
אבל הוא רצה את המשחק עצמו. את ההנאה של עצמו.
ואני רציתי שיחשוב עליי, על אילו מהלכים לי בא.
אפילו אם לא כולם אסטרטגיים ואפשר להגדיר אותם כטעויות.
בסוף לא סיימתי את המשחק. בחרתי לעזוב.
אולי לא הייתי חלק ממנו מלכתחילה.