במבט אחד – פרק 2

נקודת מבט של איזבל:
המורה נכנסה לכיתה כשמתחת לזרועה תיק המורות הגדול שלה.היא חייכה בסבר פנים יפות אל הכיתה שידעתי שעוד מהיום הראשון בחטיבה שנאה אותה.היא שמה את התיק על הכיסא והתחילה בנאום:״שנת יא׳זו אחת מהשנים הכי חשובות בתיכון בלה בלה בלה…״
לא הקשבתי לה,הייתי יתר מדי עסוקה בעבודה שהבחור הזה החליט לשבת דווקא לידי.הרי יש כאלו בנות יפות בכיתה,למה דווקא אני??איך מכולם הוא דווקא שם לב אליי??זה לא כאילו אני שונה או משהו.אני רגילה לחלוטין,אף אחד לא אמור לשים לב אלי.אז למה דווקא הוא???
לפתע המורה קראה לו להציג את עצמו.בזה התעניינתי ואפילו מאוד.הוא קם בעייפות מהכיסא והתקדם אל קדמת הכיתה.כל הבנות ישר התחילו להתלחשש בינהם.טוב,עדיין,הוא דיי חתיך,אני מודה.
הוא התחיל לדבר בטון בטוח:״היי,אני שון,אני בן 17,עברתי לפה ממנהטן ותאמינו או לא,אבל הייתי רוצה להישאר שם.״גיחוכים נשיים נשמעו מכל עברי הכיתה,״אני אוהב לשחק כדורסל,לדבר עם אנשים זרים על שטויות ו,כמובן,לבהות באנשים.אתם לא תאמינו כמה דברים אתם מפספסים אם לא מסתכלים על אחרים.ראיתי לפחות מיליון ואחת פדיחות של אנשים שחשבו שאף אחד לא ראה.בקיצור,אני אחלה בחור,פנוי ומחפש חברה,הצעות יתקבלו בברכה.״שוב פעם כולם גיחכו והוא חזר למקומו.
״איך הייתי?״שאל כשהתיישב.שנייה,הוא דיבר אליי??
״חמוד.מה שבטוח,יש לך כבר כמה מעריצות.״אמרתי ומשכתי את כתפיי כאילו לא אכפת לי למרות שמבפנים מאוד רציתי להגיד לו שזה יהיה דיי נחמד אם אני אהיה חברה שלו….לא!אסור לי לחשוב על זה!השנה אני מקדישה את עצמי ללימודים,כמו כל שנה!אני לא צריכה הסחות.לפחות לא עד הקולג׳.ועד לשם יש עוד דרך ארוכה.
נקודת מבט של שון:
המורה ביקשה ממני ולהציג את עצמי.האמת?קצת הצטערתי לקום מהמקום שלי ליד איזבל,אבל המורה לחצה אז קמתי בעייפות והלכתי אל קדמת הכיתה.מה אני אגיד לכם?שישים עיניים שנעוצות בי זה לא הדבר הכי כיף שיש.מה שכן,זה מאוד כיף ששלושים עיניים מהן מתחיל לדבר עלי וממה ששמעתי,רק דברים טובים.
לפתע קיבלתי פיק בירכיים.אני דיי טוב בלהסתיר את מה שקורה לי בפנים אז אף אחד לא שם לב בכלל אבל…פחדתי.מה יקרה אם אתבלבל?אם לפתע יתחילו לי גיהוקים??ומה שהכי מפחיד זה שהעיניים הכחולות ששיגעו אותי עוד מהמבט הראשון יצפו בי.פחדתי שאתן לה רושם רע.אוף!די כבר,שון!אתה בקושי מכיר את הבחורה הזו שעה!!מי היא שתגרום לך לפחד ולהתרגש??אל תחשוב עליה.אל תחשוב על כלום פשוט….דבר.
אז התחלתי לדבר.הוספתי מדי פעם בדיחות במקום הנכון ולמזלי,הכל עבר חלק.הוספתי בסוף שאני פנוי ומחפש חברה,רמז עבה לאיזבל,למרות שלא נראה לי שהיא קלטה כי כשהתיישבתי הייתי חייב לשאול אותה איך הייתי.היא ענתה שהייתי חמוד(!!)ושכבר יש לי כמה מעריצות.שום דבר על ׳מצאת חן בעיני מאוד׳ או ׳וואו,שון,ריגשת אותי.אני אוהבת אותך ורוצה להיות איתך עד סוף ימי׳.טוב,אני קצת מגזים,אבל מה אני אעשה??הבחורה הזו הפכה אותי.היו לי המון חברות אבל תמיד הן פנו אליי,לא אני אליהן.אף פעם לא רציתי בחורה,לא כמו שאני רוצה אותה.לעזאזל!אני בכלל לא מכיר אותה!איך אני יכול להגיד את זה??זה פשוט הזוי.אולי כדאי שאני אתחיל להכיר אותה,ככה אוכל להפסיק לצרוח על עצמי לא לחשוב עליה למרות שאיכשהו היא תמיד מתגנבת למחשבות שלי.׳תמיד׳!!חה!חצי שעה נקרא ׳תמיד׳!רואים??היא משגעת אותי!!! 
נקודת מבט של איזבל:
לאחר שני שיעורים שבהם המורים דיברו על אותו הדבר בעיקר הגיעה ההפסקה.יצאתי החוצה אל הלוקר שלי,ממהרת להכניס את הדברים החדשים לתוך הארונית הקטנה.בעיקר רציתי להתרחק משון.אסור לי להתרכז בו.הוא…הוא סתם אחד.עוד פרצוף לאוסף.טוב,סתמי כבר,לואיז.פשוט תפסיקי לחשוב עליו.
הוצאתי את הספרים מהתיק והכנסתי אותם ללוקר.לפתע צל נפל עלי.צל גבוה במיוחד.הרמתי את ראשי והנה לפני עומד שון ושוב מכניס את עצמו למוחי.באופו כמעט אוטומטית הסמקתי.אני לא הטיפוס שמסמיק אבל…כשהוא היה שם הסמקתי.כל הזמן הסמקתי.
"היי."אמר נבוך והעביר יד בשערו.הוא לא היה בטוח כמו בכיתה,זה כאילו הוא נהפך למישהו אחר.
"היי."חייכתי מעט.
"אממ…מה קורה?"שאל והסמיק.הסומק אשר התפרש על פניו הפך אותו למישהו אחר,ביישן ולמען האמת,דיי חמוד.
"הכל מעולה.מה איתך?"צחקקתי מעט לעצמי.הרי לפני רגע נפגשנו!
"אני…אני דיי לחוץ,למען האמת."
"למה?כאילו,יש לך מספיק סיבות להיות לחוץ אבל…יש אחת עיקרית?"
"אממ….לא,זה מין ערבוב של סיבות."צחקק מעט.אהבתי את זה.
"אה.יש משהו שאני יכולה לעשות כדי…להקל?"
נקודת מבט של שון:
'רק תחייכי מעט ותסתכלי עלי',אמרתי בראשי.אין לי מושג מאיפה בא לי האומץ הזה,ככה לגשת אליה ולדבר.אני בטוח שהיא ראתה שאני נבוך ודיי לחוץ אבל היא לא צחקה עליי או משהו.להפך.היא רצתה להקל עליי.
"רוצה לעשות לי סיור?"דיברתי מבלי לחשוב.אוף,היא בטח חושבת שאני מתחיל איתה!אני לא רוצה שהיא תחשוב עלי ככה.אני רוצה לקחת את זה לאט.להכיר אותה לעומק ואז לעשות איזשהו צעד.
"כן,בטח!"אמרה בשמחה.בטבעיות מקסימה לקחה את לבי ומשכה אותי.לבי פעם בקצב מטורף כאשר ידינו נפגשו.הרגשתי צמרמורת נעימה כשעורה נגע בי.רציתי שידה לעולם לא תיפרד מידי.אוף,זה יותר מדי בשבילי.רק עכשיו פגשתי אותה.תנו לי להתרגל למבט שלה ואחר כך נדבר….
אז ככה היא משכה אותי לאן שהיא רוצה.ואני?אני פשוט נהניתי מהעובדה שאנחנו בעצם מחזיקים ידיים.ממתי נהייתי כל כך רגשן??פעם,אם בת הייתה לוקחת את ידי הייתי רק חושב על זה שאני כבר מזיע מהחום של שנינו.לא היה אכפת לי מה היא עושה העיקר שתהיה מרוצה ותעזוב אותי בשקט.הפעם זה היה שונה.הפעם היה לי אכפת איך ידינו מסתדרות ביחד.היה לי אכפת אם היא רצתה לעזוב.למזלי,היא לא עזבה.תודה אלוהים.
לא שמתי לב בכלל שהגענו לסיפריה,הייתי יותר מדי שיכור ממנה.רק כשהתיישבנו על אחת הספות הבחנתי שמסביבי יש מיליון ספרים ולא תלמידים.
"היי,אנחנו בסיפריה!"אמרתי בטיפשות.
"כן,זה המקום האהוב עלי."אמרה בחיוך ועזבה את ידי.התמלאתי באכזבה אבל הסתרתי אותה.
נקודת מבט של איזבל:
לקחתי אותו לסיפריה,זה היה המקום היחיד בבית הספר שיכולתי לדבר איתו בנוחות וכמעט מבלי להסמיק.רציתי להכיר אותו.הוא עניין אותי.רציתי לדעת יותר חוץ מהפרטים הטכניים.
"מה אתה אוהב לעשות?"הפתעתי אותו.מבטו הירקרק הועבר אליי ונשאר כמה דקות בשתיקה על עיניי הכחולות.חיוכי לאט לאט ירד.חשבתי שעיצבנתי אותו או משהו.אבל אז קצה אחת של שפתיו עלתה והוא חייך חצי חיוך מיוחד כזה.
"אני לא אוהב לספר את זה אבל…אני תולעת ספרים."הודה והסמיק.
צחקתי מעט ואמרתי:"אל תדאג,אני בולעת ספרים אחד אחרי השני."
"באמת?רוב הנערים בגילנו לא כל כך אוהבים לקרוא.אני לא מבין איך,זה כמו טלוויזיה בראש רק יותר טוב."
"אני יודעת!גם כל התיאורים,זה ממש מוסיף לאווירה."
"מה הספר האהוב עלייך?"
"אממ….הוא לא כל כך מוכר אבל…אני יכולה לקרוא אותו כמה פעמים בשנה ולא להשתעמם."
"נו?אני סקרן."צחק מעט.
"קןראים לו 'השקט שלפני הסערה'."אמרתי והסמקתי מעט.לפתע,בלי שום אזהרה,הוא שלח את ידו באיטיות ונגע קלות בסומק שבמהירות פרח בפניי.מגעו היה חם כנגד לחיי הקרה.במהרה זה הפך מנגיעה קלה לליטוף מרגיע.
"יש לך לחי נעימה."אמר וחייך מעט.
"יש לך יד נעימה."אמרתי ולפתע קלטתי מה אני עושה.אני נשבית בקסמיו,דבר שנשבעתי לא לעשות.הכרחתי את עצמי להוריד את ידו מלחיי בעדינות.היה נראה עליו שהוא התאכזב אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להתאהב.לא השנה.
פניו הפכו לקרות כקרח.מצד אחד הצטערתי שהורדתי את ידו הנעימה.מצד שני אמרתי לעצמי שהוא סתם הסיח את דעתי וכנראה זה טריק זול שלו להפיל אותי בפח שלו.
"אני צריך ללכת."אמר והלך משם במהירות,משאיר אותי מצליפה בעצמי על טיפשותי.