~צעד אחד ליפניך~ פרק 2 -בבקשה תקראו :-)-
בחדר הבנים לא היהזכר ליובל.
הלכתי לכיוון המועדון צעדי היו קטנים וקלילים ומבטי היה נעוץ ברצפה לא חשבתי יותר על יובל או התעסקתי במה הוא יגיד, חשבתי על איטן ,לראשונה בחיי הרגשתי שבאמת הפסידתי , הפסדתי את איטן , שהיה הדבר הכי טוב בחיי וגם אותו איבדתי. לא הייתי מרוכזת במציאות לא הבחנתי בדמות הרצה שהתקדמה אלי.
"איה ! אתה לא רואה לאן אתה הולך !" צעקתי מבוהלת .
"סליחה , סליחה." אמרה הדמות המשונה, הרמתי את ראשי זה היה יובל.
"מזה, בכית ?" שאל יובל נועץ בי את מבטו . "מה אתה רוצה!" צעקתי , ועוד כמה דמעות איימו להשתחרר מעיני .
"עזוב טוב ! " סיננתי, הולכת לכיוון השני בחזרה אל חדר הבנות, יובל רץ לקראתי "חכי !" הוא צעק , עצרתי מנידה את ראשי בחוסר סבלנות מה הוא עוד רוצה? "אמ.. את רוצה לשנעשה סיבוב בחצר ונדבר ? ניראלי שיש לנו הרבה מה להשלים " הוא אמר מכניס את ידיו לכיסים ומחכה לתשובה חיובית.
"לא אמרת שאתה לא רוצה לראות אותי?" שאלתי בעוקצנות
"מה זה משנה אני רוצה שנדבר את רוצה?" הוא שאל.
"טוב." נאנחתי
*
לאחר שיחה ארוכה שבה העלנו זיכרונות על הדשא בחצר הפנימיה יובל שאל
"נו אז מתי את מתכוונת לספר לי למה חזרת.."
"לא יכולתי להיות באותו בית עם ההורים… אז ישנתי אצל ידיד וזה הפך ממושך אז עזבתי." אמרתי בעוד שעיני נצצו לא משמחה , אלה מדמעות המנסות להציף אותי.
"אה.. אוי סליחה.." אמר יובל כשקולו הפך צרוד
חיכתי חצי חיוך מזויף והוספתי " אז.. איך היה פה שנתים בלעדי?" יובל חייך , חיוך חוסף גומות וענה
"כמו שאת מנחשת זה היה די קשה … לכולם "
"כולם ?" שאלתי מנסה לסחוט ממנו אם היה לו קשה בלעדי.
"כולל אותי.. " הוא מלמל
"היה לך קשה?" שאלתי שוב כדי לסחות ממנו התוודאות, החיוך שהיה מרוח על פניו נמחק ובימקומם הופיע פרצוף חמוץ ומוטרד.
" כן ! טוב … התגעגתי אליך אפיל מאוד הרגשתי כאילו לקחת איתך את הלב שלי ושברת אותו לחלקים קטנים בלי רחמים !" הוא אמר נועץ את מבטו בעיני ואני צבטתי את עצמי בירך לוודא שאני לא הוזה.
שתקתי.
" בהתחלה בכלל לא האמנתי שבאמת עזבת ומרוב יאוש לא יצאתי מהמיטה וביליתי בה חודש רק עם רחמים עצמיים הרגשתי שאני אפס , ושביגללי עזבת . אבל ככל שהזמן עבר הבנתי שהלו החיים ואין לי מה לעשות וגם אם עזבת בגללי כניראה זה מה שהגיעה לי , התחלתי לנסות להתגבר עליך , ניסיתי להמשיך בחיי הרגילים והפסקתי לקחות לטלפון ממך.ואז תובל ואלון הסבירו לי -שרחוק מעין רחוק מהלב- ואז הבנתי שהמשכת בחיים שלך והשארת אותי מאחור אם כל הזיכרונות שהיו לנו בחיד , ולמרות כשניסיתי לשכוח ממך כלום לא עזר… לא היה יום, שלא חשבתי עליך. והיום כשנכנסת במשחק הגמר הייתי כל-כך מופתע שלא יכולתי לקום לחבק אותך או אפילו לומר לך שלום ויותר מאוחר אחרי שכבר התחלתי להבין שאני לא חולם הרגשתי שאני חייב שנדבר ונישר הכל" אמר יובל כשראשו היה מושפל אל האדמה.
שתקתי, לא היה לי מה לאגיד או להוסיף. יובל קם מהישיבה על הדשא ועמד מולי, חייך ושלח את ידו לעברי " תביא יד " הוא הוסיף לומר , הושטתי את ידי אל ידו וקמתי.
התקדמנו לעבר שערי הפנימיה , הרחבתי את צעדי והכרזתי לאחר שתיקה ממושכת "גם אני.." ונשענתי על הגדר שמאחורי יובל נשען על הגדר לצידי ושאל "מה גם את ?"
"גם אני התגעגתי אליך…" אמרתי, יובל הניח את ידו על גבי וחיבק אותי , חיבוק שהתגעגתי אליו כל כך.המשכנו לטייל בחצר הפנימיה ולדבר יובל שאל על אמא ועל אבא ועל יה-לי הקטנה שהשארתי בבית
ואני שאלתי אותו אם הוא עדיין שר, ומה שלום הוריו במושב.
זאת היתה שיחה שיגרתית של שני מכרים שלא התראו שנתיים עד שיובל שאל שאלה פחות שיגרתית
"תגידי מי זה איטן?"
"מה?" שאלתי מופתעת
"מי זה איטן?" הוא שאל שנית
השפלתי את מבטי , ודימינתי את דמותו המופתעת והמאוכזבת של איטן כשאושרי יספר לו שחזרתי לפנימיה , יובל הבחין בפני הנפולות ואמר במטרה להרגיעה אותי , "זה בסדר את לא חייבת לספר , רק רציתי לומר שהוא התקשר למועדון קודם…"
שתקתי.
"אז הוא חבר שלך.." אמר יובל
הרמתי את מבטי שהיה מושפל אל הרצפה ישר אל עיניו בחכולות של יובל , ניסיתי להבין למה הוא מתכוון
"נכון ?" הוא שאל
"עזוב…"סיננתי
הוא גיחך "זה בסדר.. את לא צריכה להתבייש או לפחד לומר לי את זה , הרי נפרדנו אז זה חוקי לגמרי שיהיה לך חבר… אם על הגעגוע אליך לא הפכתי לנזיר את יודעת " הוא אמר מחוכיך.
ניסיתי להבין למה הוא התכוון -"לא הפכתי לנזיר-" אולי יש לו חברה , או שהיתה, או שהוא מאוהב
הבטתי בו במבט בוחן .
הוא ציחקק, "נופר את יכולה לשאול את יודעת…" הוא אמר
"מה לשאול ?"
"אם היתה לי חברה את יודעת , זה לא סוד" הוא אמר מתקרב עלי יותר
"אז היתה?" שאלתי והבטתי בו במבט אדיש.
"כן.. היתה" הוא אמר , רציתי לקבור את עצמי באדמה , לרוץ משם , או פשוט לקבל דום לב.
"אבל זה נגמר אחרי חודש…" הוא הוסיף
"למה …" שאלתי .
יובל נשק את שפתיו , לקח נשימה עמוקה ואמר "כי.. היא לא את" הרגשתי בעננים , יש לא באתי לפה לחינם.
העדפתי לשתוק .
"נו אז צדקתי ?" הוא שאל "איטן הזה , היה חבר שלך?" הוא הוסיף לשאול.
הכנסתי את ידי לכיסים ופקדתי על עצמי לשתוק להיות רגע כמו איש אילם.
הוא משיך לשאול שאלות , ואני כמו דג … פוסעת לאט ולא מדברת .
לפתע חתול שחור זינק ישר מהשיחים , דבר שהבהיל אותי וגרם לי לתפוס בידו של יובל , ככה בלי לחשוב , יובל הביט בי מבט ארוך ואני , אני לא הבנתי איזה מין מבט זה … מבט של אהבה או מבט של שנאה או שאולי זה בכלל מבט של מבוכה? שחררתי את ידי מידו .
הוא חייך , צחקק ותפס בידי שוב אבל הפעם לא מבהלה אלה מבחירה "מה יש לך ? זכרתי אותך כחופרת לא כאילמת " אף שריר בפנים שלי לא זז שיחקתי אותה אדישה , שומעת ולא מגיבה.
הוא המשיך לשאול שאלות מטופשות , אוי מה לא הייתי נותנת כדי שהוא ישתוק ורק יביט בעיני ואז אולי…
תגובות (0)