יומני הסוסים – פרק 9

" אני אלך, את תישארי כאן בקי " .
ובלי שתספיק לעצור בעדי , יצאתי מהר .
כשחזרתי , נרעדתי מפחד .
המערה הייתה חשוכה , חושך כמו במעמקי הגיהינום …
"את בסדר בקי ???!!! " , צעקתי לתוך חלל המערה , אבל רק ההד שמע אותי …
" קר לך?!"
לא קיבלתי מענה.
"בואי יש לי מעיל , למרות שהוא קצת רטוב תוכלי להתעטף בו !!! "
רק ההד שמע אותי ….
הדלקתי את הפנס ,
הדברים שלה נעלמו ….
" בקי את כאן?!" …
חיכיתי כמה שניות המום .
היא …. היא יצאה החוצה !!!!???…
בקור הזה ????…
בקי הטיפשה , מה היא חושבת לעצמה ….
הילדה הזאת …..
בעצם אולי גם אני אשם … , לא הייתי צריך להשאיר אותה לבד ….
היה ברור שהיא תבוא אחריי …

קפצתי על ג'וקר , החזקתי בידי את סולטן וצעקתי :
"בקי! איפה את?!"
"בקי?!"
צעקתי עד שכבר הרגשתי את נשמתי יוצאת מגרוני …
הרגשתי כאילו משהו צובת את ליבי בחוזקה ולא מרפה ,
ואם הוא מרפה הלב ממשיך להתכווץ מאי רצון …
" בקי! בקי, אפה את ?!"

נקודת מבטה של בקי :
………………………………………………………………………………………………………………………
יצאתי מהמערה במהירות , משתוקקת לפגוש שוב את הסוסה הלבנה .
וגם ……. וגם לברוח , ג'ק מצא אותי , מה אני אמורה לעשות עכשיו ?
אין לי עוד מקום לברוח אליו …
אבל , אני לא בורחת מג'ק.
אני בורחת מדברים אחרים.
בורחת מהמציאות .
בורחת מאחריות .
בורחת מהכאב.
בורחת מהצער.
בורחת מהפגיעות .
בורחת מהסיוטים .
בורחת מג'סי הסנובית ( שהיא כבר סיוט ) .
בורחת מאבא הנורא.
בורחת מהעבר הנוראי שלי .
אני …..
אני …. בורחת מהדמות שלי , ממי שאני , ילדה שלא מעניינת אף אחד!
ילדה כזו שנשארת מאחור , הזבל מאחור ….
הילדה שנשארת בלי חברים , הלא חשובה שחבל להתאמץ ולהזמין אותה למסיבת
הבוקרים של ג'סי שאני בכלל לא רוצה לבא אליה .
כל כך קשה לאנשים לעשות משהו טוב… מעשה טוב קטן אחד וזה לפתוח ולהרחיב את ליבם
בשביל שעוד ילדה בודדה תוכל להיכנס …
כל כך קשה לאנשים שניה אחת להסתובב ולראות שיש שם ילדה שיושבת לבדה בפינה עם
ראש מחובר לרצפה ולא זזה , רק יושבת שם ומחכה שהחיים שלה כבר יעברו, רק כמה צעדים, חיוך קטן , ולומר " היי , למה את לבד ? " ולגרום לילדה המסכנה הזו תחושה של
הנה …. למשהו אכפת ממני ,
למשהו אכפת שאני בודדה , אולי אני שווה את ה 3-4 מילים האלה …
אבל אולי אני אפילו לא שווה את זה …..
ומזה אני בורחת ….
אני בורחת לתוך עולם האשליות, עולם הסוסים. העולם היחידי שבו , איכשהו ,
גם לי יש מקום ….
מקום שבו הנשמה שלי חופשית יותר מאי פעם .
אבל כשאני צריכה לחזור , לעולם המציאות …
אני …. מאבדת את שיווי המשקל , המקום שבו הכול לא קל …
שם אני רועדת ורק מבקשת שיחזיקו , שיעזרו לי להתייצב ולהסתדר עם עצמי .
אבל במקום זה אני מלקקת את הפצעים של עצמי … , הפצעים שעמוק בליבי הם שוכנים …
עם כול זאת אני בעיקר בורחת מ…..
מה……. ,
מהאהבה ….. ,
אם משהוא פתאום באמת יאהב אותי , ובאמת ירצה להיות חבר או חברה שלי, זה יצבות לי בלב , אני ארגיש לראשונה את הרגש הזה שכולם מתלהבים ממנו ,
הרגש הזה שלמשהו באמת אכפת ממך , ורוצה אותך , מקבל אותך בדיוק כמו שאת …
כן , מעולם לא הרגשתי כך , רק בקרבת סוסים …
מה גם שאם ארגיש אהבה בקרבת בני אדם , אזכר מיד באימא שלי …
אז אני בורחת מהמציאות ….

תוך כדי שאני חושבת על כול המחשבות האלה , נתקלתי באבן גדולה , נפלתי והתגלגלתי במורד גבעה ,
יופי , דווקא על הרגל הכואבת , כול הכבוד בקי …..
תסתכלי לאן שאת הולכת…..
הרמתי את מבטי , ולפטע ראיתי ….