רק סיפור

"אני שונא סיפורי אהבה". לחשתי.
היא הביטה עליי במבט מהורהר, כאילו שקלה מה לומר לי והאם כדאי לומר. היא הניחה את ראשה על כתפי ועצמה את עיניה.
"אל תגיד דברים שאתה לא מתכוון אליהם". היא אמרה.

השקט שעבר בנינו נתן לי כמה רגעים לחשוב על מה שאמרה, למה בעצם היא התכוונה?
היא הרימה את ראשה ומצמצה, "אני יודעת שאתה לא מתכוון לזה", הוסיפה ואדישות נשמעה בקולה. "אני יודעת שלא".
הבטתי עליה, היא בהחלט צודקת. היא צודקת ואני טועה.

"אני שונא סיפורים עם סוף טוב". אמרתי.
ושוב היא הביטה עליי, אבל הפעם ראיתי שהיא נשכה את שפתה, תחושת ההחמצה שאפפה אותה, אותי. הרגשתי את את ידה נאחזת בשלי, היא שלבה את אצבעותיה באצבעות שלי.

"אנחנו לא חיים באגדה". אמרה. "לא חייב להיות לסיפור הזה סוף טוב, רק הייתי רוצה שננסה סיפור, סיפור כלשהו. לא משנה איזה סיפור, לא משנה אם טוב או רע, רק סיפור… סיפור אחד שיוביל לסיפור אחר".
הידקתי את האחיזה שלה ואת ידי השנייה הנחתי על כתפה.

הרגשתי צמרמורת עולה בגבי, "לכל סיפור יש סוף". מלמלתי.
"אבל הוא לא חייב להיגמר עכשיו". השיבה.

"ואם הוא לא יתחיל, הוא גם לא יוכל להסתיים".

"לפחות תתן לזה סיכוי".

"סיכוי למה?" שאלתי. "סיכוי קטן שיהפוך לגדול. שיהיה לנו סיפור משלנו, שנאהב אחד את השנייה ואז פתאום… הסיפור ייהרס. כמו כל הסיפורים האחרים. אני לא רואה טעם בהרס דברים שעוד לא התחילו".
הדמעות עמדו כמו גוש באמצע הגרון, מאיימות להתפרץ. ידעתי שזה לא נכון. רק רציתי להגן עליה, שהיא לא תשנא אותי.
רק רציתי להראות לה, שאכפת לי ממנה. לא רציתי לפגוע בה, לא רציתי להרוס אותה.

"אמרת שאתה אוהב אותי".

"זה נכון".

"אז מה קרה עכשיו, אתה מפחד? אתה כבר לא אוהב אותי?"

"תמיד אוהב אותך".

"תוכיח".
רציתי להוכיח לה, עוד לפני. רציתי להראות לה שאני אוהב אותה באמת, שאני חושב עליה כל יום, שהיא לא יוצאת לי מהראש. שלא אכפת לי מההבדלים בנינו, שנים שאין להן כל משמעות. לא אכפת לי מכל הדברים הטיפשיים שהיו לי לתירוצים לפני שנה.
אכפת לי ממנה.

"איך אוכיח לך? איך אני אוכיח לך שאני אוהב אותך?"

"מילים". אמרה. "תשתמש במילים שלך. תוכיח לי שאתה אוהב אותי, ככה".
המשפט הזה טלטל אותי, לא ידעתי איך. במילים? מה פתאום אני ומילים? אני ומילים זה כמו שמן ומים. אנחנו לא מתחברים.
אני נוראי עם מילים. הן תמיד מתבלבלות לי, הן הורסות הכול. אני שונא מילים, זה עינוי להשתמש בהן. זה כואב כל כך שאני אומר משהו אחד, ומישהו חושב שהתכוונתי למשהו אחר, רק בגלל המילים.

רכנתי לעברה והנחתי את כף ידי על פניה, בצורה כזו שיכלה לראות הישר לתוך עיני. אני חושב שזו הפעם הראשונה שהיה לי האומץ לעשות מעשה כזה מטופש. מטופש, אבל אמיתי. בדיוק כמו שהיא אוהבת אותי, היא אוהבת אותי בגלל מי שאני.

"אני אוהב אותך". לחשתי.
היא הנהנה, במרחק של כלום בין השפתיים שלנו, היא לחשה גם, מציירת את השם שלי עם שפתיה.
"גם אני" – "אוהבת אותך".