אבודה במנהטן -פרק 3.

בס"ד
אני מרימה את עיני ורואה אדם שחולצתו המכופתרת נחה ברשלנות על גופו הגבוה והחסון, ושמסכה שחורה מכסה את מרבית פניו. אני מחכה מספר רגעים לפני שאני עונה "כן, חפש לך ספסל אחר"
"תודה לך," הוא משיב ומתיישב באנחת הקלה "ממש רועש שם בפנים, לא?" ריח אלכוהול נודף מפיו.
"אולי זה מה שגרם לך לא לשמוע שאמרתי שתפוס כאן!" אני מרימה טיפה את קולי.
הוא מצחקק ובוחן אותי לאט, מעביר את עיניו על כל גופי ונעצר בעיני "למה את בוכה?" הוא שואל בנימה רצינית פתאום, אני מוחה את הדמעה הסוררת שזלגה לי "נכנס לי משהו לעין, עכשיו קום ולך כי תפוס פה", הוא מרים את מבטו ומסתכל מסביבנו לפני שהוא פונה אלי שוב "או שזה שיושב פה יודע להסתרר ממש טוב או ששתית יותר מדי, תחליטי"
אני מקמצת את כף ידי לאגרוף ומשתדלת שלא להעיף אותה לפניו "אתה לא קולט שניסיתי בנימוס לרמוז לך שאני לא רוצה שתשב פה?"
"אם ככה זה כשאת מנומסת, את בבעיה"
"תודה על ההבחנה עכשיו לך כבר"
"אם כבר מדברים על רמיזות. תגידי, מה הקטע שלכן הבנות להיות כאלה לא מובנות? כאילו, אתן עושות את זה בכוונה? כיף לכן לשחק איתנו את המשחק ניחושים הזה? כי לנו ממש לא כיף וכשאנחנו מפסידים ולא מבינים נכון אתן הורגות אותנו! בחייאת! בכל משחק יש לפחות שלוש פסילות לפני שעפים מהמשחק!" "מה קרה מישהי זרקה אותך?" אני שואלת בקול תינוקי כשאני מבינה שהוא לא הולך לקום מהספסל. "לא, אבל היא תזרוק עוד מעט" נאנח.
אני מסתכלת עליו במבט מבולבל כמעה
"היא ראתה אותי רוקד עם איזו בחורה אחת, עשתה מזה סיפור" מסביר
"זה די סיפור" אני ממלמלת בהבנה
"את לא יכולה להצדיק אותה!" הוא קורא נרגז "הצעתי לה לרקוד איתי והיא סירבה, אמרה שאני אלך לבד ואהנה אז כשאני נהנה היא פתאום מתחילה להתעצבן? תיסגרו על עצמכן!"
"אני לא חושבת שהיא התכוונה להנאה מהסוג הזה"
"אז שתגיד! למה אני צריך לנחש?"
"זה כמו שאתה לא היית רוצה לראות אותה רוקדת עם מישהו אחר"
"האמת שזה לא כזה מזיז לי"
"אז כנראה שאתה לא באמת אוהב אותה, אם היא הייתה חשובה לך לא היית רוצה שמישהו אחר יצמד אליה"
הוא מהרהר בדבריי כמה רגעים ואז מנפנף בידו בביטול "עזבי אותי, ספרי לי למה בכית"
"סתם, לא משהו חשוב" אני מרכינה את ראשי "קדימה, אני סיפרתי לך על הבעיה שלי. ספרי קצת על שלך" הוא מנסה לעודד אותי לדבר "לא ביקשתי ממך שתספר לי, אתה יודע"
"איזה קשה את, זה לא שאנחנו הולכים להיפגש אחר כך" וככה אני מוצאת את עצמי שופכת בפני זר הזה את הבעיות שלי.
"נראה שאת מאושרת לגור פה" הוא אומר כשאני מסיימת
"כן אבל אני לא יכולה להיות אגואיסטית, אמא רוצה שנעבור"
"אני מבין," הוא מהנהן וממשיך "אל תתני למעבר לדכא אותך, יש משפט שאמא שלי הייתה נוהגת לומר לי תמיד 'אושר זה פרח שאסור לקטוף' "
אני מרימה את מבטי אליו בפליאה "גם אבי נהג לומר לי את זה!" אני קוראת נרגשת
"איש חכם אבא שלך, תקשיבי לו" הוא מחייך חיוך קטן. אני בוחנת אותו לאט ושניה לפני שאני שואלת אותו איך קוראים לו הפלאפון שלו מצלצל.
הוא מביט בצג במבט לא מאמין "היא הולכת לזרוק אותי בשיחת פלאפון! אין לה טיפת כבוד!" אני מחייכת אליו שוב כשהוא קם לענות לשיחה מחברה שלו, או האקסית שלו בעתיד "בהצלחה"
"תודה, אני אצטרך את זה" הוא נאנח והולך.