אבודה- הקדמה.

ישבנו כל המשפחה דבוקים למסך הפלזמה שבסלון, מחכים לשמוע כל חצי עידכון מליאור, שנמצא בקרב בעזה, אבא התנשף בכבדות ואמא החזיקה את ידו. זה היום השישה עשר למבצע הצבאי צוק איתן. דפיקות נשמעו בדלת, ״אל תענו, אולי הם ילכו.״ אמא אמרה ודמעה זלגה מעיניה, שלושתינו ידענו מי נמצא בדלת. אבא סימן לי עם עיניו לגשת לפתוח אותה, נשמתי נשימה עמוקה, דפיקה שנייה נשמעה, פסעתי אל עבר הדלת, פתחתי אותה ומצידה השני נראו קצינים, חלקם במדים כחולים, חלקם ירוקים, רופא- כזה עם חלוק לבן, ואישה אחת, שנראתה שהובילה את המבנה המרשים הזה, שיערה קצר וחרבות עיטרו את כתפה- אלופה בצה״ל.
״משפחת הלוי?״ היא שאלה וקפאתי, לא רציתי לענות, רציתי לחזור שנה אחת אחורה להגיד לליאור ללכת להיות ג׳ובניק. הנהנתי בכבדות ופיניתי לה את הדרך לסלון. היא עוד עמדה בדלת,
״תיכנסי…״ מילמלתי. כל האנשים המכובדים האלה צעדו אל הסלון, חלקם לקחו כיסא מפינת האוכל וחלקם עמדו, כל הבית נתמלא אנשים.
״משפחת הלוי?״ היא שאלה שוב, הפעם היא כבר לא הייתה בדלת הכניסה אלא בסלון, אבא עצם את עיניו ואמא דמעה, שלושתינו שותקים.
״אני מצטערת. לפנות בוקר ליאור הוביל מבנה למנהרת תופת בשדה הקרב, המנהרה שהייתה ממולכדת התפוצצה כשכל הצוות בתוכה, לצערי ליאור לא שרד את הקרב הזה, משפחת הלוי,״ היא נשמה בכבדות, זה לא תפקיד פשוט, ״ברוכה הבאה למשפחת השכול.״ היא סיימה את דבריה, אבא החל לדמוע חרישית אמא תפסה את ראשה. קרסתי על ברכיי,
״את טועה!״ צעקתי עלייה, ״זה לא הוא! ליאור הבטיח שיחזור!״ פניי הורטבו מדמעות מלוחות, ״ליאור תמיד מקיים הבטחות!״ אחד הקצינים ניגש אליי והרים אותי מהרצפה, הוא הושיב אותי על כיסא והגיש לי כוס מים, ״אתם טועים…״ מילמלתי.