אבודה- פרק 1.

כשהקצינים עזבו הבית התמלא אנשים אחרים, אנשים שהם לא אחי הגדול, אנשים שהם לא ליאור. כולם באו לחבק, לנשק ולנחם, להגיד שהם כאן בשביל שלושת האנשים שיושבים בספה, שלושה אנשים שפעם היו ארבעה.
ממה שהבנתי, חוץ מאחד אף אחד לא שרד את התופת, התפללתי כל כך בשביל האחד ששרד, כל כך רציתי שיעבור את זה, שישאר מישהו אחד לספר לי עליו. הבית הפך שקט כשקולה של הטלוויזיה גבר, ״תנמיכו את זה!״ צעקתי ברחבי הבית וחיפשתי בטירוף אחר השלט. ״אנחנו כבר יודעים שהוא מת תנמיכו את זה!״ צעקתי שוב ועיניהם של הסובבים אותי התמלאו דמעות.
״רוני…״ דוד שלי תפס אותי בכתפי כשקמתי אחוזת דיבוק לכבות את הטלוויזיה הארורה. אחיזתו הפכה חלשה יותר, הוא התיישב על הספה והביט במסך שהראה את תמונתו של ליאור.
״הוא בכלל שנא את התמונה הזאת…״ מילמלתי בין הדמעות. לשוני ליקקה את שפתיי והרגישה את טעמה המלוח של הדמעה, אני זוכרת שסבא שלי סיפר לי שדמעות של עצב הרבה יותר מלוחות מדמעות של התרגשות, או שמחה, בגלל זה אנחנו צריכים לבכות תמיד מאושר, כדי שלא יהיה לנו כל כך מלוח בפה. אבל הסיפור הזה הפך חסר משמעות עכשיו, לא ככה סבא?
״עכשיו אפשר לכבות?״ אמא שאלה, כולם חיפשו אחר השלט שהיה בידי,
״הוא שנא את התמונה הזאת…״ אמרתי וקרבתי את ראשי בין ברכיי. השלט נלקח מידי והטלוויזיה כובתה. חיפשתי בין המון האנשים מפלט, מקום לברוח אליו. עליתי במדרגות לחדר של ליאור, תוך דרישה שלא יעלו אחריי. ישבתי על כיסא גדול, הכיסא של המחשב. שחור בעל גלגלים. התבוננתי בחדרו המצוחצח, חדר שהיה מסודר במשך חמשת השבועות שלא היה בבית, הוא חיפש את הנערים שנחטפו לפני המבצע. לוחם הנדסה קרבית, הוא היה כל כך גאה בכומתה הלבנה שהונחה על כתפו בעדינות.
זה בכלל לא הוא סידר את החדר, זאת אני. אמא אמרה שיש קונים לבית לפניי כמה ימים ושאסדר את החדר שלו. והוא גם בכלל לא אהב שהחדר שלו מסודר. הוא לא מצא שום דבר בתוך סדר, הוא ידע להתמצא רק בבלגן שלו.
יישרתי על הקיר את התמונה שלנו, יישרתי והורדתי אותה, והחזרתי והורדתי, ניסיתי למצוא את עצמי בכל המצב. לבסוף התיישבתי על הכיסא כשהתמונה בידיי,
״מזל טוב אחי האהוב, עד 120.״ כתבתי לו על הקנבס, גיחכתי לעצמי. זה היה ליום ההולדת ה19 שלו, אם רק הייתי יודעת ששבעה חודשים אחרי זה המצב יהיה כל כך דפוק.
העברתי אצבע על פניו, החיוך המקסים ששבה את לב כולם, דמעות התחילו לזלוג מעיניי והרטיבו את הבד העבה.
–
״רוני, אנחנו נוסעים לראות את ליאור. את רוצה לבוא?״ דוד שלי שאל אותי, במשך כל הלילה ניהלתי שיחות עם אלוקים על כמה שהוא חתיכת חרא ושאבדה לי כל האמונה בו, על כך שהוא לא יודע לעשות בחירות טובות והוא לקח את הלב הכי גדול שהיה בעולם הזה. הנהנתי בזהירות וקמתי מהמיטה. הלכתי כמו שאני בלי צורך להביט אפילו במראה, הכל הפך להיות חסר חשיבות בשבילי, המראה שהקפדתי לטפח, המשקל שהתאמצתי להוריד, הכל היה נראה פשוט פתטי. אני זוכרת שקראתי איפשהו מישהו שאומר שהכל מתגמד ליד המוות, עד עכשיו לא הבנתי כמה שהוא צודק. הבית היה עמוס, מלא אנשים וכולם השתתקו כשעברנו,
״רוני.״ בן, בן דוד שלי ניגש אליי וחיבק אותי חיבוק חזק, ביום אחר הייתי מתלוננת שיזהר עליי, ושהוא עוד ישבור לי צלע אבל הייתי כל כך נואשת לחיבוק הזה, ״אני בא איתך. אל תדאגי.״ ליאור ובן היו קרובים, הם בני אותו גיל ולולא בן שעשה שנת שירות הם גם היו מתגייסים יחד. הוא היה בן בית אצלנו, כמו האח השני שלי.
התיישבנו באוטו, ראשי הונח על כתפו של בן, ובן החזיק את ידה של אימי, רגשתי דמעות שמרטיבות את שיערי החלק ושפתיים שנושקות לראשי ולצמחי ומזכירות לי שלא נשארתי לבד. הרדיו שידר עוד ועוד ידיעות מהשטח, פרשנים וכתבים שחזרו על שמות ההרוגים של אתמול, ושלשום. תמיד קשה לשמוע על עוד משפחה שמצטרפת למעגל השכול, אבל עד שזה לא מגיע אלייך זה לא נתפס.

״יפה שלי.״ נכנסנו למעין חדר לוויות כזה, ליאור שכב שם כששמיכה כיסתה את החזה שלו ומטה, עיניו היו עצומות וריקניות ועל פניו לא נמתח חיוך כפי שזכרתי, שפתיו היו רפויות. הוא היה יפה כמו תמיד, פשוט, פחות… חי. החזקתי את ידו מבעד לשמיכה ובכיתי, ״היית אמור לשמור על עצמך!״ צעקתי על אח שלי, שהיה יפה עד כאב, כל כך שליו, כל כך… ליאור. ״הבטחתי לי שתחזור!״ בן הרים אותי, הבטתי בפניו, עיניו היו אדומות ופניו רטובות מבכי. אבא ואמא מיררו בבכי ודיברו עם עצמם, עם ליאור, עם אלוקים.
״אני אתגעגע אלייך, תשמור עליי.״ ביקשתי כשעזבנו את המקום, נשקתי למצחו הקר ויצאתי מהדלת.