אבודה- פרק 2.

״יתגדל ויתקדש שמי רבא…״ החזן הצבאי קרא קדיש ואבא שליי הצטרף אליו בקול חנוק. אלפים הגיעו ללוות את ליאור בדרך האחרונה שלו, כל האחווה הזו שנוצרה בעקבות המבצע, כל השיתוף וכל האחדות גרמו לאלפי אנשים לקום על רגליהם וללוות גיבור אמיתי בדרך האחרונה שלו.
״ליאורי, ילד שלי.״ אמא שלי הספידה אותו, ״לפני כמה שעות ראינו אותך בפעם האחרונה, העיניים שלך היו עצומות וכבר לא חייכת את החיוך הזה שלך, לרגע דמיינתי שאתה ישן, ושעוד רגע אעיר אותך בסערה כי אפילו שהקצין שלך לא בבסיס, אני לא רוצה שתסתבך ותאחר, ואז תענש, ואז אני אתגעגע.״ היא משכה באפה ואחיה הגיש לה טישו, עיניי כבר צרבו מהדמעות שזלגו עליהן בקצב מסחררת והרגשתי איך אני מאבדת את עצמי לרגע, רק לרגע, ואז חוזרת למציאות המטופשת הזאת, מציאות כזאת שילדה בת שבע עשרה צריכה לקבור את אחיה, מציאות כזאת של אובן, אובדן אישי, אובדן דעת. ״אבל עכשיו אני מבטיחה לא להעיר אותך, כי אז תאחר, ואז תענש, ואז אני אתגעגע אבל רני יודעת שלפחות אני אוכל לצפות לך כשלא תהיה פה, מתישהו תחזור ותדרוש מרוני לשים לך חמש קציצות בדיוק בצלחת עמוקה.״ היא מעדה והאנשים שהיו לצידה מיהרו להרים אותה שתוכל לסיים להספיד את בנה רגע לפני קריסה,
״אבל עכשיו אין למה לצפות… ליאורי ילד יקר שלי, אני כל כך גאה בך על מי שאתה ועל מה שאתה, על כך שלא וויתרת גם כשנמצאו גופות הנערים ואפילו שבקושי היית בבית, מיהרת לחזור לבסיס כדי לצאת לפעולה בדרום, וכשהצבא קורא, ליאור מגיע. זה תמיד היה ככה.״ אבי הידק את אחיזתו בידיי וכל כך צרם לי הגוף, שרפו לי הריאות ובער לי הלב שלא הבחנתי בכך בכלל. אני מתקשה להאמין שזה נגמר, שאפילו שתמיד הייתי המבוגר האחראי כשהיה בסביבה, עכשיו אני המבוגר האחראי, כי אין אף אחד אחר.
״אני אתגעגע אלייך חיים של אמא, אוהבת אותך בלי סוף.״ היא סיימה את דבריה והתקדמה מהפודיום אל עבר הכיסא שמשקיף לארון. היא לא נזקקה לא, ברגע שסיימה את דבריה היא קרסה על ברכיה וחיבקה את בנה העטוף בארון מעץ ובדגל ישראל.
התקדמתי אני אל עבר הפודיום, לא כי רציתי, כי ביקשו ממני, ולי כבר לא היה כוח להתווכח, הייתי באפיסת כוחות, פיזית ומנטלית לא ידעתי איך להתמודד עם כל המצב.
״תמיד שנאת שאני מדברת עלייך, אז הפעם אני מדברת אלייך, אח שלי, אהוב יקר שלי, ביום הנורא הזה, כשכולם מסתכלים על הארון שלך ונפרדים ממך לשלום, אני מסרבת להאמין. אני דבקה בעמדה שלנו- זה לא יקרה, ואני יודעת שעוד רגע אתה תגיח בין המון האנשים פה ותגיד, ״היי, על מה כל המהומה? לא הלכתי לשום מקום!״ וכולם יצחקו צחוק גדול, ואז יתחילו לבכות, כי אתה לא פה, ואתה לא יכול להגיח מאחורה, כי אדון הלוי שאהב כל כך את הארץ הזאת, שהכיר אותה לאורכה ולרוחבה, גם מת בשבילה.״ אחזתי בבקבוק מים שקוף שהיה פתוח לידיו לגמתי ממנו, כאילו דורשת מהמים להעביר לי אנרגיות וכוחות להתמודד עם כל זה, תמיד הייתי טיפוס חזק, אבל אני מרגישה אבודה, ממני כאילו לקחו לי את יד ימין, או עין או אוזן, בעצם, כאילו לקחו לי את הלב, ושברו אותו לעשרות חתיכות שאלפי האנשים פה מתאמצים לחבר.
״אני מקווה בשבילך שתסתכל עליי מגן עדן ותעזור לי בכל שלב בחיים שלי, חוץ מעם חבר שלי, מבטיחה שאתמודד איתו לבד.״ גיחכתי וכמה מהקהל איתי,
״אל תשאיר אותי לבד, אפילו שטוב למעלה, אני בטוחה כבר עכשיו יש לך עשרות חברים שם, כי קשה שלא לאהוב אותך, קשה שלא להתחבר לנשמה הכי גדולה שהעולם זכה להכיר. אני כמהה אלייך, אני כועסת עלייך, שדווקא את ההבטחה הכי גדולה שהבטחת לי בכל התשע עשרה שנים האלה, לא הצלחת לקיים. וזה הרבה יותר מכוס שתייה, או יום הולדת, או לילה לבן בתל אביב, זה אתה- האור שלי, הכוח שלי. אז אני מקווה שאתה לא מפסיק לחייך, גם עכשיו. אוהבת אותך ומרגישה אותך בכל נשימה וצעד שלי, אחותך.״ הרמתי את ראשי אל עבר הארון, לידי היו כמה חיילים, אני מניחה שחברים שלו לנשק, כומתה לבנה הונחה על ראשם, נשק מוצלב בגבם ודמעות אינספור נטפו מעינהם. אחזתי בידו של חייל אחד והוא מיד הסב את תשומת ליבו אליי,
״הוא מסתכל עלינו, והוא שונא לראותו נשים בוכים.״ ניסיתי להרגיע אותו.
לעזאזל רוני! תתאבלי רגע ותפסיקי לקחת שליטה על העולם, שום דבר לא בסדר בזה שאח שלך מת, מותר לך לצרוח לשמיים ולצעוק עליו,, מותר לך להכריז בקול גדול שאת לא מדברת איתו עד שיבוא לבקש סליחה, מותר לבך לבכות, להתפרק. העולם לא מונח על כף ידך ואת חייבת לזכור את זה, את רק בת שבע עשרה, את לא מבינה כלום.
הוא חייך אליי חיוך משקר והמשיך לבכות חרישית, ניגב את הדמעות בידו ונלחם באחרות שלא יפלו עוד מעיניו. כל דמעה שוברת את הלב בדרך אחרת. קשה לי. כואב לי. שורף לי.
כשהטקס הצבאי הסתיים, התבצע מטח כבוד, שלוש יריות, כל אחת מהן מפוצצת את האוזניים בדרך אחרת, וכל אחת מהן כואבת ומכעיסה בדרך שונה.

חזרנו הבייתה, שלושתנו, הבית היה הומה אדם. רציתי להתבודד, שמתי סיכת ביטחון על החולצה, בקרע שהדודה של קרעה בחולצה כסימן לאבל כדי שלא יראו יותר מידי מבעד לה.
״רוני!״ בן קרא לי מהצד השני, זיהיתי אותו בין המון האנשים אל לא ניגשתי אליו, זיהיתי גם את חברות וחברים שלי שבאו לנחם, אך לא ניגשתי אליהם. רציתי לבד, רציתי את עצמי לעצמי.

״הוא היה חייל טוב, מפקד טוב, איש טוב,״ המפקד שלוסיפר עליו, ״אותי באופן אישי הוא הצליח לעודד כשחשבתי שהכל אבוד, כשחשבתי שעוד רגע זה נגמר. הוא הרים אותי למעלה.״ דמעה אחת בודדת זלגה מעיניו, ״אני מצטער.״ הוא מיהר למחות אותה והמשיך לספר, ״אני גאה בו. פגשתי הרבה חיילים וכמוהו עוד לא. וזו לא קלישאה שאומרים על מישהו שכבר לא פה, זאת פשוט האמת.״ עוד רבות שמעתי על מעלליו בצבא, וכשהרגשתי שזה יותר מידי בשבילי התנצלתי ויצאתי החוצה, גם מחוץ לגינה, רציתי שקט. לא יכלתי לשאת יותר כלום. ואם עד עכשיו חשבתי שאני חזקה ובטוחה בעצמי, עכשיו הגיע המבחן האמיתי.