אווה רוז
אמממ תודה רבה לכל מי שקורא זה עושה אותי באמת מאושרת.

אהבה בדלתיים סגורות חלק ד'

אווה רוז 11/05/2013 883 צפיות 2 תגובות
אמממ תודה רבה לכל מי שקורא זה עושה אותי באמת מאושרת.

השעה הייתה קרובה לשתיים עשרה בלילה.דלת חדרם של אמיל וז'רארד נפתחה,ז'רארד נכנס.הוא היה אמור לחזור לפני עשר,אבל נשאב לגמרי לתוך ספר שקרא על ימי הביניים.רק כשצלצל השעון שניים עשר צלצולים,נזכר בזמן שעובד לרעתו.הוא ניסה להיות שקט ככל יכולתו.הוא צעד בדממה לעבר החדר שלו.כשנכנס,פשט בזהירות את המעיל האדום שלו ותלה אותו על הכיסא.לאחר מחשבה קצרה הוא חלץ את נעליו והלך בשקט במסדרון,הוא נכנס לחדרו של אמיל.אמיל ישן באותה שעה.הוא ישן שנת ישרים ונשם בקלילות.ז'רארד התיישב על קצה המיטה שלו.לעיתים חשב ותהה בדרך בה התנהג לאמיל.האם היה קשוח מדי? זה לא היה נעים לחשוב על זה,ז'רארד היה מהאנשים הללו אשר יודעים לשפוט את כולם מאשר את עצמם.הוא התקרב עוד קצת לאמיל.שיערו השחור נכנס לעיניו ומצחו היה מיוזע.ז'רארד שלח אתידו ובעדינות הסיט את השיער מהמצח של אמיל.הוא חייך חיוך קלוש.אמיל היה ישן שינה עמוקה,ולא היה סיכוי שיתעורר,אז לא הייתה סכנה לשבת שם.מה יקרה יום אחד כשהלימודים ייגמרו? האם ייזכה לראות שוב את אמיל? קדרות אפפה אותו כשחשב על כך.זה נכון,אמיל היה חתיכת קרצייה והיה מרגיז ומעצבן.אבל למען האמת? ז'רארד היה "תקוע" איתו כבר יותר מארבע שנים.הוא התרגל לזה,וכשמתרגלים לזה,לא רוצים לוותר על זה.ז'רארד חיבב באמיל הרבה דברים,על אף שאם יישאלו אותו,ייסרב לענות או יכחיש.הוא חיבב את קלות הדעת שלו,את הבדיחות,בצורה מוזרה גם את האופן שבו ידע אמיל להעיר אותו כשנמנם,אפילו את הדרך שבה אמיל היה מכנה אותו "יפיוף".הוא חייך לעצמו כשחשב על כל אותן הפעמים שאמיל דווקא לא כעס עליו,אלא השיב לו צחוק וחיוך לאחר שבעט בו.האם הוא עצמו היה עושה דבר כזה? מדוע אמיל חיבב אותו כל כך? לא היה לו קל להזכר באותו יום לפני ארבע שנים,כשהגיע לכיתה.הוא היה חדש,ובשיעור האחרון,כשהמורה שאלה,מי מוכן להתחלק איתו בחדר שלו,אמיל היה היחיד שהרים את ידו.ז'רארד ידע היטב שאמיל לא היה חייב,איש לא הכריח אותו.ובכל זאת הוא התנדב.זה היה המעשה הטוב הראשון שעשו בשביל ז'רארד.כשהגיע לחדרם,לא הייתה בידו אפילו לא מזוודה אחת.רק את הבגדים שלגופו וכמה דברים אישיים שיכלו להיכנס אפילו בכיסים שלו."זה מספיק בשבילך?"שאל אמיל כשפתח בשביל ז'רארד את החדר."חדר? בשבילי?"תמה ז'רארד."כן יש כאן שני חדרים,אחד לי ואחד לך,סלון קטן לשנינו ומטבח.מה קרה בלונדי? מתגעגע לבית הגדול של אבא ואמא?"לעג לו אמיל.ז'רארד חייך חייך מאולץ."הכל בסדר?"שאל אמיל .ז'רארד הנהן הנהון רפה."טוב כמו שאמרתי,זה החדר שלך.היכן המזוודה שלך?"שאל אמיל."אין לי…מזוודה…"אמר ז'רארד במבוכה."טוב לא נורא…אם אתה צריך משהו,אני נמצא בחצר האחורית של הבניין,בסדר?"שאל אמיל בחביבות.ז'רארד הנהן בשתיקה.לאחר שאמיל הסתובב,הוא חזר בו והביט שוב בז'רארד."אתה יודע בחורצ'יק? אתה מוצא חן בעיני!"הוא צחקק וטפח על שכמו של ז'רארד טפיחה אדירה.ז'רארד צחק צחקוק קל וחייך אל אמיל.ז'רארד לעולם לא ישכח לאמיל את היום הזה,באותו רגע הוא ידע,הוא ואמיל יהיו החברים הכי טובים.זה באמת קרה,בסופו של דבר.לז'רארד כמעט ולא היו רגשות,כמעט.הוא חיבב את אמיל,זהו.אפילו את הוריו לא שנא,הוא רק ידע להשלים עם כך שיש אנשים שלא ראויים לגדל ילדים,ורצה האל,והוא נפל על אנשים כאלה.הוא קיבל לימונים.הוא יכול לעשות פרצוף חמוץ או להכין לימונדה.במקרה של ז'רארד הוא פשוט שכח מהלימונים ונתן להם להעלות עובש באיזו פינה נשכחת,במקום לעשות איתם משהו.כזה הוא היה,העדיף לשכוח מהצרות מאשר להתמודד איתן.בעודו יושב על המיטה תהה בהרגל המגונה הזה,להתעלם מהצרות.האם זה טוב? האם זה מסוכן? כמה מסוכן? האם זה יכול לגרום לאסון? הוא הסיט את שיערו הבהיר מאחורי אוזנו והוסיף להביט באמיל.הוא ידע שאמיל חושב שלא אכפת לו מאף אחד חוץ מעצמו.למעשה זה לא היה נכון,כלומר,לא לגמרי.האנושות ככלל לא באמת עניינה את ז'רארד,מלבד אנשים ספציפיים,אמיל היה אחד מהאנשים האלה.ז'רארד הבין שאין טעם לשבת שם,פשוט אין טעם.את שלוש המילים הפשוטות הללו,"אכפת לי ממך",לא יעז לומר לאמיל בחיים,מפחד שיצטייר בעיניו בתור אדם רכרוכי.הוא,הסלע האיתן,לא העז להפגין רגשות מעולם."איך מישהי תתחתן איתך?"היה אמיל נוטה לתמוה באוזניו.ז'רארד היה משיב:"אני נשוי לספריי."ומסיים את הדיון.מה הטעם לשבת שם,לחשוב מחשבות שלא יובילו לשום דבר? מה הטעם בדמעות אם אין אף אחד לנגב אותן? למה שיתפלל לטוב אם אין למעלה אלוהים שמקשיב!? אפילו אלוהים לא מקשיב לעלובים כמוהו,לאנשים תלושים כמותו.הוא התרומם מהמיטה,אמיל אפילו לא יודע על ישיבתו שם,וגם לעולם לא יידע.הוא נכנס לחדרו וטרק את הדלת.לאחר מכן זרק מבט במראה.היו כאלה שחיבבו אותו,בגלל מראו.מה הטעם בלהיות יפה אם אף אחד לא רואה בך משהו מעבר? כשהיו מדביקים את תארי הכיתה,אמיל היה זוכה בתואר,הכי מצחיק.ידידם ארתור היה זוכר בתואר הכי חכם.וז'רארד בתואר הכי יפה.זה היה בשבילו שום דבר,זה היה משהו שנולד איתו,הוא לא התאמץ בשבילו,זה גם לא מגיע לו.הוא עייף מהמחשבות הללו ופשוט נכנס למיטה.ממשיך במחשבות לתוך הלילה.


תגובות (2)

לא יצא לי לקרוא אותו, עדיין, אבל יש לי סוג של הערה לתת לך.
את כותבת הכל בגוש אחד, וזה מעמיס על העין.
תחלקי לבתים, אנטר קצת לא יזיק כאן. וגם מרחבים בין כל סימן פיסוק, שלא ייראה צמוד ומבולגן. (כמו שאני עושה, סימן פיסוק, רווח, וממשיכה)
אני רוצה להתחיל לקרוא מחר את הסיפור, ובטוחה שאהיה קוראת מושבעת.
לפי ה"קצת על עצמי" שלך, את נשמעת מעניין מאוד, ובכלל לא משעממת, חשבתי שבנות כמוכן נכחדו מזמן, טוב לדעת שיש צדיקה בסדום.
דרך אגב, תמונה מקסימה!
ואווה רוז זה לא שם של שחקן?

11/05/2013 15:29

אני מצטערת להגיד לך שאווה רוז זה לא שם של שחקנית.ככל הנראה לא אחת שידועה לי.אווה זה שם יפהפה בעיני,שראיתי פעם בסרט ישראלי.והשם "רוז" הוא למעשה שם משפחה בסיפור מדהים שכתבתי.הוא נקרא "ורד-לבכות,לצרוח,למות,לחלום" הוספתי גם את הפרק הראשון ממנו.בקשר לסימני הפיסוק? אני אשתדל לעשות רווחים ופסקאות.בתור אחת שכותבת מכיתה ב',מהרגע שנפלה לה מקלדת לידיים,קצת קשה לי להתרגל לכתוב אחרת אבל אני באמת אשתדל.תודה על ההערות.

11/05/2013 15:49
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך