אווה רוז
אני מתה עליכם,אתם משמחים אותי מאוד!

אהבה בדלתיים סגורות חלק ו'

אווה רוז 12/05/2013 773 צפיות תגובה אחת
אני מתה עליכם,אתם משמחים אותי מאוד!

שניהם יצאו מהדלת,ז'רארד נעל אותה ודחף את המפתח לתיק שלו."אתם יוצאים לכיתה?"הם שמעו מאחוריהם קול נשי ביישני.זו הייתה רוזה,שבדיוק יצאה גם היא מהחדר שלה."כן…רוצה ללוות אותנו? הכיתות שלנו נמצאות אחת ליד השנייה."הציע אמיל."כן…ברצון…"אמרה רוזה.היא חייכה חיוך חביב.הם התחילו ללכת במסדרון הצר,הצבוע באדום."אני אוהב אדום."אמר ז'רארד."אני אוהבת שחור…למען האמת."אמרה רוזה."כן…רואים…"ז'רארד הביט בשמלה השחורה."ואתה?"פנתה רוזה לאמיל."אממ…אני אוהב כחול."אמר אמיל במן אי נעימות ומשך את השרוול שלו מעבר למפרק כף ידו,כדי לכסות את החתכים."על מה אתם לומדים?"שאלה רוזה."על המוח."ענה ז'רארד בקיצור והביט בכרזות שהיו תלויות על הקירות,כיוון שכבר נכנסו לבית הספר."למה בכלל צריך מועצת תלמידים? כדי שחבורה של סטודנטים בגיל העשרה יחליטו החלטות של מבוגרים?" ז'רארד חזר להתמרמר כהרגלו."והנה הוא מתחיל…אונז',לא חייבים להתלונן כל הזמן,לא יקרה שום אסון."אמר אמיל וגלגל את עיניו."אמיל,חבל שלא הפנמת את המשפט הנהדר,'לא חייבים לדבר'."ענה ז'רארד.רוזה החניקה צחקוק קל.אמיל גלגל את עיניו ונחר נחירה עצבנית."זו הכיתה שלנו,נתראה אחר כך רוזה."אמר ז'רארד.זה היה החיוך האחרון שלא לאותו יום.מהרגע שנכנס לכיתה,שוב לבשו פניו הבעה זועפת ועגומה.הוא התיישב במקומו ופתח את המחברת שלו.צעקות,בדיחות וקולות צחוק רמים הדהדו בכיתה.אבל הוא כמו לא שמע אותם והתעסק נואשות בציור שהיה תחוב בין דפי המחברת.העיפרון הגס שלו החליק לאורך הדף המצוייר."היי אונז'! תפוס!" אחד מהילדים בכיתה,אנטון,החליק על שולחנו של ז'רארד בקבוק יין.ז'רארד לא הספיק להרים את ראשו,והבקבוק התנפץ לרגליו בקול נפץ מחריש אוזניים.מגפיו השחורים של ז'רארד התכסו ביין אדום וזה היה נראה כאילו דרך בשלולית דם.הוא סינן קללה בשקט.הצחוק הדהד בכיתה,אפילו אמיל הסתובב והסתכל בז'רארד,שהסמיק סומק של זעם.לחייו הורדרדות הבהיקו באודם של דם וידיו לפתו את ירכיו כדי שלא יתחיל תגרה עם אף אחד."יש למישהו…סמרטוט?"אמר בקול סדוק רווי בזעם,כעס ועלבון."הנה קח!" ילדה נוספת,ולריה,השליכה על ז'רארד סמרטוט ישן.שנחת על ראשו וחסם את ראייתו."תודה לך…"אמר וחרק את שיניו.ז'רארד ניגב את מגפיו בכעס מבעבע.אמיל התיישב במקומו הקבוע,לצידו של ז'רארד."אתה בסדר?"שאל אותו בלחישה."נפלא…"ענה ז'רארד בשפתיים חשוקות ובטון של כעס כבוש.צלצול פעמון חד קרע את האוויר וסימן להם להוציא את מחברותיהם.השיעור הראשון,המחנכת שלהם נכנס לכיתה.גברת אמליה,כאמור.היא הייה אישה שמנמנה וגבוהה,בעלת רעמת תלתלים קצרה וחומה,עיניים ירוקות חודרות ומשקפיים עגולים.ההבעה שלה נראתה זועפת באופן תמידי,שיניה היו מושלמות והבהיקו בלובן.אמיל חשד שהן תותבות.היא נראתה בת חמישים אבל לא עברה את גיל ארבעים.השמלה שלה הייתה ירוקה וסולידית.היה לה חוש מיוחד להרחת ריחות אלכוהול,כאמור.ומכיוון שהיא הייתה מחנכת הכיתה,נקטה עונשים קשים.איש לא העז לשתות,כלומר,מלבד אמיל.ברגע שהגיעה,רחרחה מיס אמליה באפה הקטן הסולד וזקפה את גבותיה.היא עברה בין השולחנות.אבל אמיל ידע לאן מועדות פניה.היא הגיעה לשולחן שלהם ורחרחה."אדון בוסואה! קום על רגליך מיד!"צרחה.אמיל רעד מפחד בתוך תוכו,אך נשאר אדיש כלפי חוץ."ריח של יין נודף מהשולחן שלי,הסבר זאת מיד.הכל יודעים שנתפסת כבר חמש פעמים בשתייה בשעות הלימודים!"היא אמרה והכתה באגרופה על השולחן.היא אמרה "מהשולחן שלך" ולא "מהפה שלך" לכן כנראה לא הותיר היין ריח בפיו של אמיל.אך הוא פחד לדבר,שלא תריח המורה גם את פיו.שפתו רעדה."נו? אתה מתכוון לדבר או לעמוד כמו מקל של מטאטא ולשתוק?!"הטיחה בו.אם אדם אחר היה אומר זאת,בזמן אחר ובמקום אחר,אמיל כנראה היה צוחק.באותו רגע הוא לא רצה לצחוק,להפך,הוא רצה לפרוץ בבכי.החתכים שרפו בידו ושפתו המשיכה לרעוד."אנטון הוא…שבר בקבוק יין על הרצפה ליד השולחן…"אמר אמיל.רק לאחר רגע הבין כמה לא משכנע הוא נשמע,לכן הצטער שלא פשוט שיקר."שקרן! אתה מצפה שאני אאמין לזה.שוב שתית,זה נכון.אל תכחיש!"אמרה גברת אמליה.ברגע הזה פצה ז'רארד את פיו."סליחה גברת אמליה? אני חושב שאת טועה."הקול שלו היה נמוך,שקט,קר,גאה ושליו."סליחה!?"שאלה גברת אמליה."אילו אמיל היה שותה בכיתה,היית מוצאת בקבוק בתיקו.זה נכון,הוא שתה לפני יומיים.אבל הוא לא הביא את הבקבוק לכיתה ובוודאי שלא שבר אותו.מא גם שמפיו לא נודף ריח יין."אמר בקיצור ושב לשתיקתו.דמעות נצצו בעיניו של אמיל,הוא התאפק לא לבכות."שב מיד,ושלא אצטרך לגשת שוב לשולחן שלכם."אמרה גברת אמליה בנימה של מישהו שנוצח בקרב אך השתדל לשמור על קור רוח.


תגובות (1)

ממש יפה!!!!
מחכה להמשך:P

12/05/2013 11:57
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך