אהבה בדלתיים סגורות חלק י"א

נשמעה דפיקה על הדלת.אמיל פתח את הדלת.עמדו שם רוזה וגליטר.השמלה של גליטר הייתה מלאה במלמלות ורודות ונצנצים,השיער היה אסוף בסיכת פרח ורודה,עיניה ושפתיה מאופרות בורוד ונעליה הורודות היו בעלות עקב מוגזם.היא נראתה כמו בובת ברבי גדולה במיוחד."איזו שמלה יפה גליטר.תודי,נכון שגנבת אותה מבובת תצוגה."צחק אמיל.גליטר חייכה וז'רארד גלגל את עיניו.גליטר נכנסה פנימה ורוזה התלבטה אם להיכנס או לחכות שיזמינו אותה."רוזה את מעדיפה לאכול בחוץ?"חייך ז'רארד.רוזה צחקה,היא נכנסה פנימה,כאמור,כמעט ולא היו לה שמלות,אבל הפעם היא לבשה שמלת פעמון לבנה.השרוולים הארוכים היו צמודים לידיה,קרוב לחזה היו עיטורים זהובים ורגליה היו נתונות בנעליים לבנות מבריקות.בשיערה היה סרט לבן."אז מה רוזה? את חיה את החיים בשחור ולבן?"חייך ז'רארד ואחז בעדינות בידה,כדי שתיכנס."כמובן,איזה עוד צבעים יש מלבד אלה?"היא ענתה."אני חושבת שכדאי לך לשאול את גליטר,היא מומחית בנושא הצבע הוורוד.אולי תיכנסי ונתחיל לאכול? אני כל כך רעב שעוד רגע אני אוכל את הספה!"אמר אמיל.רוזה וז'רארד הסתכלו עליו במבט מוזר והתאפקו לא לצחוק."יותר מדי מידע חבר,בואו נשב לאכול לפני שאמיל יתחיל לאכול עוד רהיטים."נאנח ז'רארד.השלושה האחרים צחקו."איפה נאכל לכל הרוחות? השולחן שלנו לא מתאים לארבעה אנשים."העיר ז'רארד."אם הוא צודק…אני לא אוכלת בצפיפות עם אף אחד!"אמרה גליטר."אני אחראי פה על הארוחה אז חטיבת הבלונדינים מתבקשת לשתוק!"צחק אמיל.הוא הסתובב לכיוון המטבח."ומה איתי?"שאלה רוזה."גם את מתבקשת לשתוק…"הוא צחקק מעבר לכתפו.ז'רארד,גליטר ורוזה התיישבו על הספה והמתינו לאמיל."איך השתלבת בכיתה? ראיתי שהבנות מחבבות אותך."אמר ז'רארד."לרוע מזלי גם חלק מהבנים."צחקה גליטר.רוזה צחקה."איך את מסתדרת בכיתת הפסיכולוגיה?"שאלה גליטר."אמממ לא כל כך טוב,לא ממש מחבבים אותי שם."אמרה רוזה."טוב אני יכולה להבין אותם."אמרה גליטר."תסלחי לי!?"רוזה כיווצה את גבותיה."תסתכלי על הבגדים שלך,על ההרגלים ועל הנימוסים.את…שונה."אמרה גליטר."אין פסול בלהיות שונה."התערב ז'רארד."קל לך להגיד,גם אתה שונה."ענתה גליטר."ואני גאה בזה."ענה ז'רארד בשלוות נפש."בואו למטבח! בואו נאכל לפני שאני אוכל לבד!"קרא אמיל.השלושה הלכו למטבח.אמיל אכן הצליח לערוך שולחן לשניים כדי שיתאים לארבעה.ולשביעות רצונה של גליטר,היא לא הייתה צריכה לאכול בצפיפות.להפתעתם,אמיל ידע מה כל אחד מהם אהב לאכול."בשבילך רוזה."הוא הניח על צלחתה פשטידת בשר."איך ידעת?"היא שאלה."ראיתי בחדר שלך ספר בישול עם העמוד הזה פתח ומלא קרעים,שיערתי שאת מכינה את זה הרבה."הוא ענה.רוזה חייכה מהדרך שבה אמיל ניחש את המאכל האהוב עליה.הבאה בתור הייתה גליטר.אמיל הניח לפניה קערה ובה נזיד שמרוב חריפות היה יכול לגרום לדמעות בעיניים."אוקיי איך ניחשת את זה בלש קטן?"שאל ז'רארד."ראיתי אותך לשבריר שנייה בארוחת הצהריים אכלת משהו שהריח לי כמו זה.נזיד הבקר של משפחת בוסואה."הסביר אמיל לגליטר."הבקר של אמא שלי…בוא נבדוק אם אתה מבשל טוב כמוה."גליטר הרימה את הכף."אף אחד לא מריח את האוכל עד שכולם מקבלים!"מיהר אמיל לומר.גליטר הניחה את הכף ורטנה בצחקוק."וזה בשבילך אפולו…"חייך אמיל אל ז'רארד והניח לפניו צלחת ובה צלע כבש גדולה."לא אכלת צלע מאז שהייתי בן עשר,איך ניחשת את זה?"אמר ז'רארד."אני מכיר אותך רק ארבע שנים!"צחק אמיל והדגיש את המילה "רק".ז'רארד משך בכתפיו בהכנעה וצחק.אמיל מיהר להגיש לעצמו,מרק בצל ולחם."זהו!?"תמהו השלושה."זה מה שאני אוהב.סבתא שלי הייתה מכינה את זה."הסביר אמיל.האחרים משכו בכתפיהם והתחילו לאכול."נו באמת אפולו אתה אוכל כמו קניבל!"צחק אמיל אל ז'רארד."מה קרה ליפיוף?"שאל ז'רארד וניגב במפית את הרוטב שזלג על סנטרו."תכף ישוב."צחקה רוזה.גליטר אכלה בתיאבון רב."התגעגעתי לטעם הזה! אתה מבשל כמו אמא שלי."אמרה גליטר."ואיך היא מבשלת?"התעניינה רוזה."לא משהו…אבל אתה מבשל הרבה יותר טוב ממנה."צחקה גליטר.אמיל חייך חיוך מאולץ ומשועשע."האוכל בחדר האוכל לא משהו,אבל אף אחד מהסטודנטים לא יודע לבשל.כלומר חוץ מאמיל."הסביר ז'רארד."אז תזמין אותנו בכל יום ראשון!"חייכה גליטר."תיזהרי את באמת אעשה את זה,ותאבדי את הפיגורה המהממת שלך."צחק אמיל."זה איום או הבטחה?"שאלה רוזה."אזהרה!"אמיל הרים והוריד את גבותיו."רוזה אולי בכל זאת תבואי לנשף פתיחת הקיץ?"ניסתה גליטר לשכנע אותה.רוזה נאנחה."את רואה את הדבר הזה שאני לובשת? חוץ מזה ומהשמלה השחורה אין לי יותר בגדים.השמלה השחורה לימים רגילים,הלבנה לחגים.זהו."הסבירה רוזה.גליטר גירדה בערפה ונראתה כאילו גלגלי השיניים בראשה עובדים במהירות מטורפת."מה אתם עושים מחר?"שאלה גליטר."סובלים…"ענה ז'רארד.השלושה האחרים צחקו."אנחנו לומדים מחר עד ארבע וחצי ולאחר מכן ז'רארד תקוע בספרייה עד שמונה כהרגלו."ענה אמיל.ז'רארד "תקע לו מרפק"."אני לא עושה כלום מחר.כמו תמיד."אמרה רוזה."רוזה אם את לא עושה כלום…בואי לחדר שלי בחמש,בסדר?"רוזה שתקה אך לבסוף השיבה בחיוב,לאחר שהבנות הלכו,ז'רארד נכנס לחדר שלו,התיישב ליד שולחן הכתיבה והחל לצייר.הוא צייר בעיפרון קשה בתוך המחברת שלו.כמו שהוא ידע להרעיש,אמיל גם ידע להיות שקט כמו עכבר במידת הצורך.לכן פתח את דלת חדרו של ז'רארד,בשעה שהיה שקוע בציור.אמיל נשכב על המיטה שלז'רארד וחיטט בספריו.ז'רארד אפילו לא שם לב אליו,הוא היה עסוק בציור.כעבור חצי שעה בערך,נמאס לאמיל להיות בשקט."היי יפיוף!"הוא אמר.ז'רארד נבהל מאוד,הוא הרים את ראשו באחת."מה אתה עושה פה!?"הוא שאל."אממ…מחטט לך בספרים?"שאל\ענה אמיל."אמר הילד הגאון שלא פתח ספר בחיים שלו."ענה ז'רארד וצחק."אל תשכח את ספרי המתמטיקה."הזכיר אמיל והשתרע על המיטה הגדולה."את אלה גם אני הייתי מעדיף לא לפתוח."ענה ז'רארד.אמיל צחק.שניהם פיהקו."אתה לא מתכוון להתנדף לי מהחדר? אני רוצה לישון."ענה ז'רארד."נו אז תישן.אני מפריע?"שאל אמיל."למען האמת…מאוד.קדימה תתנדף מפה.יש מספיק דברים מעניינים בסלון."אמר ז'רארד.אמיל משך בכתפיו והסתלק.ז'רארד פשט את חולצתו ושכב על המיטה.לאחר מכן עצם את עיניו ונרדם.