אהבה בהכחשה | 1

אני מסתכלת פעם אחרונה בבבועה שבמראה. שיער שחור ארוך ומסודר, עיניים כחולות, אני אוהבת את איך שהיא נראית. אני אוהבת את עצמי.
אני מסדרת טיפה את האיפור, מרימה את התיק ויוצאת מהחדר בצעדים קלים. כמעט שלא שומעים אותי, וזה טוב. אני לא אוהבת שמחטטים לי בנעליים, אני לא חושבת שאי פעם אוהב.
אני יורדת במדרגות בתפיפות מהירות, חוטפת תפוח מהסלסילה שעל השולחן, ויוצאת מהר. אני מסתכלת על השעון שבאייפון, שוב, מאחרת. אני נאנחת, ונותנת ביס לתפוח.
אני מסתכלת על הרחוב הריק שעומד מולי, ואני יודעת שהדרך ארוכה. אני יוצאת, בצעדים מהירים, כי אני יודעת שאם לא מהר, אז אין דרך אחרת. אני מרגישה את העייפות של הבוקר מכה בי, ושמה עליה פס.
לא הייתי קוראת לעצמי שקטה ופינתית, או במילים אחרות פרח קיר, אבל גם לא הייתי קוראת לעצמי רעשנית ומתלבטת. כי ככה זה, תשומת לב לא בוער לי בכמויות שבוער לבנות אחרות.
אני שוקעת במחשבות ששוב, מציפות את הראש בלי הפסקה. אני מקבלת רגע של שקט כשאני רואה את השער של בית הספר, כחול, גדול, וסגור. אני מאותתת לשומר שבפנים לפתוח, ודופקת ספרינט לתוך הכיתה.
כשאני מגיעה, אני מתנשפת. י"ב, שנה אחרונה. שנה הבאה, קולג'. אני מסתכלת על המורה במבט מתנצל, היא די אוהבת אותי אז היא רק מזהירה, אני לא ממש מקשיבה. אבל היי, אם היא לא יודעת, זה לא מזיק?.
אני מתיישבת במקום היחיד שפנוי. אני מניחה את התיק, ונשענת קדימה קצת. אני שומעת אנחה מוזרה שכזאת, ומסובבת את הראש. אני מסתכלת על הצורה שהוא ישב בה, ויודעת שהדבר היחיד שמעניין אותו זה לישון. אני מחייכת אליו, והוא עושה עם האצבעות. מתעצל. רק נקווה שהסידור הזה הוא לא לכל השנה…. או שכן? פאק. איחור זה משהו.