אהבה בהכחשה | 10

אני מצחצחת את השיניים במהירות, שנייה לפני שאני נכנסת להתקלח. אני מרגישה את הזרם החם של המים שוטף את כל הלכלוך והתחושות הרעות שנמצאות לי בגוף החוצה. אני מרגישה את הסבון משפשף את הכאבים, ואת השמפו מנקה את המחשבות. אני יודעת, לדמות את המקלחת למשהו מטהר מבחינה פנימית ויותר עמוקה זה מפגר בטירוף. אבל אני מעדיפה להתרכז בזה, ולא בעובדה שאדם נרדם על הספה עם הבירה שלו אתמול.
אני מסתכלת על המראה דרך הזכוכית החצי שקופה של המקלחת, שוב, אני חושבת על עצמי. שוב, אני מחפשת משהו לא טוב בי. שוב, אני מתנהגת כמו מפגרת. מפגרת גמורה. פאק.
אני שומעת חריקה של הדלת. זה מבהיל ומלחיץ אותי בטירוף, ואני קופצת אחורה. אני מחליקה את הדרך מטה, ומקבלת מכה במותן הימנית. אני יכולה להרגיש את הפעימות עולות ויורדות בקצב מהיר, אבל מה שיותר כואב לי זה לדעת. לדעת שמישהו, ראה אותי. לדעת שרוב הסיכויים שזה לא אח שלי. לדעת שאדם, יצחק עליי. ימצא לעצמו עוד סיבות.
אני נעזרת בזכוכית, נשטפת פעם אחרונה ויוצאת החוצה. אני מתנגבת, מנגבת את השיער, לובשת את הכותונת שלי ויוצאת החוצה. אני מסתרקת בדרכי לחדר, ונעלמת מאחורי הדלת.
אני יודעת שהוא ביקש, מאדם, שישמור עליי בזמן שהוא יוצא לחתונה מפגרת של הבת דודה, יחד עם ההורים. לא, אני לא יכולה ללכת לחתונה המפגרת. לא, הבת דודה לא סובלת אותי מאיזשהי סיבה. כשחושבים על זה, תמיד, בכל משפחה, יש את הבת דודה הממורמרת שלא סובלת את… כולם. או כל מי שלא כמוה.
אני נשכבת על הגב, מניחה את היד על הבית חזה ומרגישה את הנשימות שלי עולות ויורדות. אני מרגישה את הפעימות שלי מתחזקות. אני מרגישה את השקט ששורר בחדר.
אני שומעת את הדלת נפתחת, ואני יודעת מי נכנס. אני משתדלת להתעלם מהקיום שלו, אבל הקושי יותר גדול ממה שאי פעם יכולתי לדמיין. הוא מתיישב על השולחן כתיבה שלי, ומשעין את הגב אחורה, ככה שיכלו לראות את השרירים שלו באופן אפילו יותר ברור מהרגיל. הוא נועץ בי מבט, אבל אני שומרת על שתיקה. לא כי אני לא רוצה, כי אם לא אשמור על שתיקה, הכל יצא החוצה.
אני ממקדת את המבט הכחול-ירוק שלי בגוף ובתנועה, ברגע. הוא לא זז. הוא דומם, ושום רגש לא מובע איכשהו בפניו. אני מסתכלת על התקרה. זה הולך להיות יותר קשה ממה שחשבתי.