אהבה בהכחשה | 12

"מי היה כותב לי את זה?" טדי שואל אותי. אין לי מה לענות, מצד אחד להגיד שזאת אני וזה בכלל היה כתוב על מישהו אחר זו לא אופציה, כי זה יכול לפתוח המון מקומות. מצד שני, לראות את טדי נפגע… פאק. דילמה. אני מחליטה להתעלם. אני יודעת שיהיה לי קשה.
"אולי זה בכלל לא בשבילך…" אני מתחילה. טדי מעקם את השפתיים וסוג של את הפרצוף. הוא נוחר בבוז.

"אין מצב שזה לא בשבילי, זה לא היה מגיע אליי אם זה לא היה בשבילי" הוא אומר. מה אני אגיד? בטעות? פאק. אני חושבת שוב. נושא להסיט את דעתו?..
וככה חולף לו השיעור. בפעם הראשונה, אני שומעת את השקט מצידו של טדי. אני שומעת שהרעש נעלם, נגוז. אני גם יודעת למה, וזה אוכל אותי. מבפנים. אני שותקת, כי אני יודעת שלהעיר את זה תהיה הטעות הכי גדולה בחיי.

אני מניחה את ראשי על כתפו, בשתיקה. הוא מלטף לי את הירך בעדינות המוכרת ההיא שלו. בעדינות הזו שאני אוהבת. טדי כל כך…. מקסים בעיניי. אני מרגישה את הדמעות עולות. תירגעי, ג'סיקה, את לא במחזור, זה לא הזמן להיות רגשנית. אני מנגבת אותן לפניי שבכלל יצאו.
הצלצול מופיע מוקדם משחשבתי, אבל טדי עדיין לא זז. אני מסתכלת מהחלון, והנה הוא שם, האדם שהמכתב ההוא משוייך לו. אני נושכת את השפה, וכמעט באופן מיידי מלקקת אותה. אני מסתכלת על פרדי. להיות פה בשבילו, או לחזור לתחביב המטריד שלי?

השד יודע.
אני קמה ומוצאת את עצמי מחזיקה בידו של טדי, ומובילה אותו במורד המדרגות לכיוון החצר הגדולה. הוא מסתכל סביב, הוא מופתע ולא בדיוק מבין מה הולך. איך, למה. אני צוחקת רק מהמחשבה, כי אני יודעת שאני בדיוק כמוהו.
אני מוצאת פרצה בגדר, ממש שם, מאחורי השיחים, ואני גוררת את טדי איתי החוצה. לוקח מספר דקות עד שאנחנו מגיעים. המחששה. אני מסתכלת סביב, אף אחד. אני מסמנת לטדי להיות בשקט, ולוקחת אותו לפינה אחת, מבודדת, מתחת למדרגות… הוא מחייך את החיוך השטותי שלו. טדי שלי חזר. אני מצחקקת. אנחנו שומעים צעדים, ומשתתקים באופן מיידי.