אהבה בהכחשה | 19

"בן זונה שמשחק בבחורות!!" אני צועקת עליו. כמעט כל הנוכחים במסדרון מסתובבים. אני מרגישה את הגועל עולה בי, אבל אני יודעת שזה מגיע לו.

זה פשוט מגיע לו.

אני נזכרת במבוכה ברגע שהיא מטפסת ומדגדגת אותי, בגב, בגוף. הוא מסתכל עליי, העיניים שלו פעורות לרווחה. שנייה אחר כך הוא צוחק.

"אחחח… את חמודה את" הוא פורע את שיערי. ממתיי אני מרשה לו לגעת בי?! ממתיי אני מרשה לאנשים להרוס לי את השיער?! אני מורידה את היד שלו כמעט ובשנייה מראשי.

אני נועצת בו מבט מאיים, אבל לא נראה כאילו זה משפיע עליו. זה עובר דרכו. אני יוצאת מושפלת, והוא בכלל לא הבין את המסר.

אני מרגישה כמה לא בסדר אני מצד אחד. מצד שני, שוב, מגיע לו!!

חתיך, חתיך, אבל שחקן. זייפן. זבל. זבל. זבל!

הוא חולף על פניי כאילו דבר לא קרה הרגע. הוא ממשיך להוסיף עוד בנות לעדר שאחריו. הן באות לבד, יותר נכון, ממשיך לאשר להן. להצטרף. לעדר.

"אוי לירונוש, השיער שלך!" הקול הצפצפני שלה מחזיר אותי למציאות. אני נועצת בה מבט מלא ארס, והולכת. לשירותים.

אני מתחילה לסדר את השיער כמה שאפשר עם האצבעות.

~ אני שומעת גניחות בוקעות מאחד מתאי השירותים. אני מסתקרנת, אבל לא יודעת מה לעשות.

מצד אחד, אני יודעת שלא יהיה בסדר להציץ. או לפחות לבדוק מה זה. אולי היא שמה טמפון? אוקיי. לא. טמפונים לא יוצרים כזה רעש. לטמפונים אין קול של גבר.

אני עוצרת מעצמי, ובסוף נכנעת. הצלצול מציל אותי מהתגלית המביכה. אני יוצאת החוצה.

אחריי, הנוכחים בשירותים. אני בשוק. לא צפיתי… לא צפיתי