אהבה בהכחשה | 20

כשאני מתעוררת בבוקר, אני לא מתעוררת בתור האמה הרגילה. היפה, המוכשרת, וכל השאר. אני מתעוררת בתור אמה, החברה של טרנט.

זה היה בלתי נמנע. ומצד אחר, מי אני לסרב? יש לי סיבה מספקת?

אני קמה ומציצה מבעד לחלון. חושך בחוץ. אני מציצה בשעון, חמש בבוקר. סביר לשעה שכזו. סביר…

אני מסתכלת על האייפון, שלא הפסיק לצפצף.

'בוקר טוב למלכת העולם, שלי' הודעה מטרנט. אני נאנחת. בעצם, למה אני נאנחת.

'בוקר טוב לנסיך על הסוס הלבן', אני עונה, כי לתרץ לעצמי את הבולשיט ההוא לא יעזור לי להתגבר על הבולשיט שנבנה, שם בפנים.

אני מפעילה מוזיקה ומתחילה לרקוד. זו הדרך שלי, להתעורר פיזית… להעיר את כל הבית. ההורים שלי כבר מזמן הפסיקו לשים שעון מעורר. הסובבים שלי כבר מזמן הפסיקו לשים שעון מעורר.

אני שולפת מהארון סקיני ג'ינס גבוה וכהה שתואם לכובע מאנסטר שאני מחליטה ללבוש. אני מושכת, מיד אחר כך, חולצה רופפת שחושפת את הכתף, וזוג נעליים גבוהות ובהירות. אני לובשת ניגודים, סתם, כי אני נהנית מזה.

טיפות קלות של גשם מתנגשות לי בחלון.טל, שמעורר לי את כל החושים והמצב רוח. אני מסתכלת במראה. בשעון. חמש וחצי. זמן למקלחת.

אני נכנסת למקלחת.

"אמההההה" אני שומעת את אימי קוראת. היא נשמעת עייפה מדיי בשביל להתעורר באופן עצמי.

"מהה?" אני מגזימה בהמשכיות של הקריאה חזרה, אבל לא אכפת לי, אני מודאגת. אני מכבה את המים.

"יש פה מישהו בדלת, והוא מבקש את השטנית הרזה שלנו" היא עונה. היא שמחה, אבל העייפות עדיין מבצבצת בין מילה למילה.

"תגידי לו שכשאסיים להתקלח." אני פותחת את המים שוב.

טרנט… או ש…. הבחור מהחוף?