אהבה בהכחשה | 3

מהפינה שלי, אפשר לראות הכל. את הילד החנון מול הלוח מחטט באף, שזה די מפתיע כי גיל 16 זה לא הגיל, את הילדה ה'פעילה מינית', משחקת משחקים סקסיסטיים עם הבנים הזורמים מאחורה, את הילדים השקטים, את אלה שמעבירים את השיעור בשינה… את אלה שמעבירים את השיעור ב'פטפטת', ואת הנורמאליות… שלהתחבר אליהן נמצא ברשימה שלי, אבל אני ביישנית מדי בשביל לבצע.
מהפינה שלי רואים הכל, מהכל. מהפינה שלי רואים שקט, אבל המון רעש. כי הפינה שלי, היא הפינה שלי, והיא הכי כיפית שיש.
אני מסתכלת על אמה, שדי מיהרה לשקוע בפייסבוק ובמחשבות שלה. אני שוב, מוצאת את עצמי מסתכלת על הכיתה. פשוט ככה. ומרגישה הכי רכלנית שיש.
אני מסתכלת על הספר בסוג של רצון, ומרגישה את הדחף קורא לי להציץ. אני מסתכלת על המורה. גם ככה היא לא שמה לב, אז למה לא?… אני מושכת את הספר מהערימה המסודרת שלי, ולרוע המזל מפילה את הקלמר. כל הכיתה צוחקת, אמה, שוב, שקועה בפייסבוק. אני מרימה את הקלמר בחיוך מתנצל וקצת בושה, וחוזרת להתיישב. עכשיו היא בטוח תסתכל עליי, הלך כל הטעם והעניין.
מצד שני, כשאני חושבת על זה, גם ככה אני כבר סיימתי אותו. אני אחזיר לספריה, ואקח חדש. אני מסתכלת על המורה, ושוב לא נמנעת מלהסתכל על הכיתה. הילד שמחטט באף שותה מים, הילדה הפעילה מינית דוחפת את הרגל שלה למפשעה של מישהו (אחח מילים יפות), הישנוניים מתעוררים, השקטים מצייים במחברת, והפטפטנים משתתקים לרעש שהמורה עושה ברגע שהיא שמה לב לבלגן.
שוב, זה אף פעם לא הפריע לבלגן להמשיך. שוב, זה אף פעם לא יפריע. אבל שוב, היא משוכנעת שכן.
אני יודעת ומרגישה את הצלצול מתקרב, כמו הזקנים האלה שמרגישים את הגשם בברכיים שלהם. אני צוחקת, אני מרגישה את הצלצול בבטן שלי. מתהפך, התרגשות. חננה שכמותי.
ברגע שהצלצול בוקע מהרמקול שבתקרה, אני ממהרת לאסוף את הדברים, ולקחת את הספר בין שתיי הידיים המקסימות שלי. אני יוצאת בריצה, ונתקלת במישהו. הספר מחליק לי מהיד, והוא תופס אותו. הוא מחייך. החיוך הכי מדהים שראיתי בחיי.