אהבה בהכחשה | 4

אז כן, אני מסתכלת עליו בסתר. אבל מה עוד יש לי לעשות?… זה פאקינג חבר של אח שלי. אני אמורה לעשות משהו? אני יכולה לעשות משהו? אין חוק נגד זה?… אוף. אוף. אוף.
הוא מרים את המבט, וצוחק. הוא צוחק עליי. אוח, זה היה ברור שהוא יצחק. אני מתכופפת, בתקווה שהוא פשוט לא יראה אותי. אבל זה כבר מאוחר מדי, הוא עולה במדרגות. שיט. שיט. שיט!
אני רצה ונכנסת לשירותים. אני מצמידה את האוזן לדלת של השירותים, ומקשיבה. כן, לצוטט זה לא טוב. כן, זה רע. כן זה מפגר, פתטי, וואטאבר. אני שומעת את הקול של אדם, ומנסה להסתכל דרך החריץ של המפתח. פאק, שכחתי שאין אחד כזה. טוב, להקשיב.
"אתה לא מבין… כמויות אדירות של בנות… ואין לך בכלל מושג כמה תקעתי שם. לא יאמן כמה הן…. מוכרות את עצמן?.. פאק. והייתה שם אחת עם חזה כל כך-" אני עוצרת את עצמי מלהקשיב לו. זה פוגע בי כמו יריית אקדח בודדת, עמוק לתוך הלב. אני מסתככלת על המראה. מה לא בסדר בי?… אולי הדמעות?.. אני מרימה את החזה למעלה, משהו רע בחזה שלי?… אני עוזבת אותו ומנסה לסלק את המחשבות המפגרות מהראש שלי. אני מחכה עוד קצת עד שאני שומעת את אח שלי צוחק, ואני יודעת שזה הסימן שלי לחמוק החוצה.
אני מרגישה את המבטים שלו ננעצים בי, וברגע שאני באה לסגור את הדלת המבטים שלנו מצטלבים. הוא לא מעמיק בי, ואפילו מסתכל הצידה וחוזר לשיחה על הבנות שדפק אתמול כאילו כלום לא קרה. אני נשענת על הדלת של החדר. הדבר היחיד שיכול להרגיע אותי הוא לרקוד. אני נושמת עמוק. אני מנגבת את הדמעות, עולה על הרגליים, מחברת את האייפון שלי לרמקול שלו. אני שמה שיר של וואן דיירקשיין, שכל כך חשובים לי. שמעודדים אותי, ומתחילה להתאמן על הריקוד החדש שהרכבתי. אני שומעת דפיקות בדלת.
"היי, כבי את הרעש הזה, טמבלית" אני שומעת את אדם צועק מבחוץ. יודע מה, אדם? קפוץ לי. זה לפחות מה שרציתי לומר.