אהבה בהכחשה | 5

~~אני שותה את כל השוט, ולא דופקת חשבון. אני מסתכלת על אנאבל, שיושבת לידי ומפלרטטת עם הברמן המוכשר שמחליף כוסות במהירות, מנגב, מחליף, מנגב, מחליף.

אני מסתכלת על ערימת הכוסות שנמצאת מולי. אני יודעת שאני שיכורה. אני מרגישה את האלכוהול זורם לי בדם, ואני לא שמה כלום על כלום.

אני מסתכלת על הרחבה מתמלאת באנשים, רוקדים אחד עם השני לקצב המוזיקה שפועם לי באוזניים בעוצמה מירבית ומפוצצת. אני מרגישה את כל המחסומים, המחשבות, והעקרונות עפים ומשחקים איתי מחבואים. מסתתרים בענני העשן שהמכונת עשן פלטה. אני מסתכלת על האורות נכבים, ונדלקים, נכבים, ונדלקים. פאק, בחיים לא הרגשתי חופשיה כל כך.

אני מסתכלת על אנאבל, שבשלב הזה כבר שיחקה עם הכוס בפלרטטנות. הברמן לא שם עליה פאק, היא יודעת את זה. ואני יודעת את זה. אז למה היא ממשיכה?…

קצב מוכר מהדהד לי בראש. שיר שאני אוהבת, שמעיר את כל החושים שלי מתרדמת הנצח שלהם על כיסא הבר הגבוה. אני קורצת לאנאבל ונעלמת בקהל הענק של האנשים, שמצתופפים ככל שמצטרפים עוד ועוד אנשים. אני מסתכלת סביבי, ומאבדת שליטה.

אני נותנת לגוף להיסחף לריקוד מושחט ופרוע, שמשחרר את כל החושים שלי והעצמות הנעולות. אני צופה בדמות מתקדמת לעברי מבין הקהל ההומה. שיער בהיר, עיניים בהירות, גוף אתלטי, גבוה. אני מחייכת אליו את החיוך הפלרטטני ההוא, לא מבינה מה אני עושה. אני יודעת שזה האלכוהול ששולט, אבל מצד שני… אני לא מוצאת שום בעיה עם זה. כלום לא מעניין אותי. הוא מתקרב ומניח את הידיים העבות והחמות שלו על המותניים שלי… לאט לאט עם הקצב של השיר אנחנו מתקרבים עוד, ועוד… אני מרגישה את חום הגוף שלו נוגע לפעם, ובפעם אחרת, נעלם. ושוב, נוגע, ונעלם. הוא נושך לי את התנוך של האוזן בחושניות. משיכה לא מובנת, שמסבכת את הכל.

"נסתלק מפה?" הוא לוחש לי באוזן, ומלטף לי את הגב מלמעלה למטה וחזרה, בעדינות חושנית. אני מסמנת לו לחכות, והולכת להביא את התיק שלי. הברמן מסתכל עליי, ומחייך. וואו. איזה חיוך. אני נשענת על הבר, ולא מצליחה להתרומם בכוחות עצמי.

פאק, איבדתי את זה. כל כך איבדתי את זה.