אהבה בהכחשה | 6

כמה שאני חושבת עליו. אלוהים, אני חייבת להפסיק עם השטויות האלו!… ושוב, אני מחטיפה מבט לכיוון שלו. הוא מנשק אותה, הדבר שהכי מתגרה עלי אדמות. אני מרגישה נואשת, אבל אני חזקה, אני לא מוותרת. אני מחטיפה בו מבט פעם אחרונה, לפני שאני ממהרת לעלות במדרגות ולהיכנס לכיתה בחבטה עצומה של הדלת. אני כבר מכירה את המקום, אין לי שום צורך ללמוד אותו מההתחלה ועד הסוף.

אני מציצה דרך החלון, אני מציצה עליו, והוא מציץ עליי במקביל. המבטים שלנו מתנגשים, ושוב, תחושת מחנק עולה לי בגרון. אני בולעת את הרוק, נושמת, ופותחת את המחברת שלי.

'אני רואה אותך מסתכל עלי, ואני מוצאת את עצמי צופה מהצד בלי הפסקה.

ושוב אתה מתעלם ומתחיל בהכחשה המפגרת שלך, כי אין לך מה לומר או לעשות.

די! נמאסת עליי!' אני כותבת, מרגע לרגע הכאב נעשה יותר ממשי, מרגע לרגע עולים לי העצבים ומעלים יחד איתם משבר כתיבה לא נורמאלי. אני מקווצ'צ'ת את הדף, וזורקת לתוך התיק שלי. אני לא רוצה שימצאו אותו בפח, אני מעדיפה לשמור את זה לעצמי. לשמור את השיט שלי לעצמי.

אני משעינה את הראש על הידיים, שנשענות על המרפקים, עוצמת עיניים ושוב, העיניים שלך מתנגשות לי במבט. גם בחלום, אתה מחכה לי. פאק.

"ג'סי, ג'סי, ג'סיל'ה שלי" אני שומעת את טד מדלג פנימה בתור בדיחה. לא מצחיק. קפוץ לי, טדיל'ה שלי. לא, זה לא נחמד. אבל העצבים שלי מרקיעים שחקים עכשיו. אוף.

"יפה….." הוא מתחיל במנגינה לא מוכרת, ומפסיק. אני יודעת שהוא שכח את המילים של השיר הדפוק שלו, אבלזה כבר לא אכפת לי. הוא מניח את התיק על השולחן של המורה ומתיישב לידי. הוא מלטף לי את הראש ומחבק אותו. אני לא מרשה לעצמי לפרוץ בבכי. זה מיותר. פשוט…. מיותר. ושוב, הדמעה עושה את דרכה למטה. למכנסיים של טדי. כמה שהוא מפגר, לפעמים הוא הדבר שהכי מבין אותי ביקום. בגלקסיה. בפלנטה… טוב נו, פלנטה זה יותר קטן… אבל העיקרון די מובן.

הוא מנגב לי את הדמעות, ומסתכל עליי במבט המדהים שלו. בעיניים החומות והתומכות שלו, שמכוסות קצת עם השיער הבלונדיני המדהים שלו. אני מלטפת לו את האוזן בתור בדיחה והוא צוחק, את הצחוק היפה והנערי שלו, כל כך… עדין.

אני שומעת צעדים ואני יודעת שכולם מתחילים להתאסף ולהיכנס לכיתה ברעש לא נורמאלי. אני משכיבה את הראש על הכתף של טדי, ומחכה שהמורה תיכנס. הוא צוחק ומחבק אותי חיבוק מוחץ ומנחם. גאד, כמה שהוא חשוב לי.

אני מרגישה אותו זז, ואני שמה לב לנייר המקווצ'ץ', שכל כך מוכר לי. אין לי מה לעשות, אסור שידעו…. אסור… שידעו. הוא קורא את הנייר, ואני יכולה לראות את המבט חסר האונים שלו מופיע. טדי הוא האדם הכי מדהים שאי פעם הכרתי, אבל באותה מידדה, גם האדם הכי חרא היה נפגע.