אהבה בהכחשה | 7

כשנגמר השיעור, אני ממהרת להרים את התיק ולהתגנב החוצה. אני לא שואלת שאלות. אף אחד לא שואל. אני יוצאת ומתיישבת על אחד הספסלים היותר מבודדים של בית הספר. אני מנסה לחשוב באופן צלול ונקי, על השנה החדשה. אני מסתכלת מהצד על האנשים שהולכים, וצוחקים, ומסתובבים. אני מסתכלת למעלה. אני קולטת את המשפט 'זונה', מרוסס, או שנכתב עם מצת? אין לי מושג. אני מרגישה חרא עם עצמי. קיר מקלל אותי?…

אני משאירה את ההתבודדות ל'זונות'. אני קמה ומסמסת לחברות ולידידים לבוא להיפגש ליד הכיתת מחשבים. אני יושבת בחוץ על המדרגות ומחכה לראות מישהו עובר כדי לגנוב אותו החוצה. אני לא רואה אף אחד.אני מסדרת את השיער השחור שלי בצורה שתהיה לי נוחה, על הצד. אני מסדרת את הבגדים והחולצה, בודקת שהאיפור לא נמרח ועדיין שם, ומחייכת חיוך מטופש. כמה שלא אמיתי, ככה גם לא נראה אמיתי.

אני רואה את אנה. העובדה שהיא באה עם דן לא מעניינת אותי בשיט. אני חוטפת אותה ממנו ולוקחת אותה למדרגות הבטון הענקיות שמשקיפות על המדשאות הירוקות מהפלסטיק שבית הספר עשה לנו 'טובה' ומימן.

"את רוצה תצפית חתיכים, או שיחת נפש עמוקה?" היא שואלת אותי. אני חושבת. תצפית חתיכים לא תזיק, אבל גם שיחת נפש לא. לשיחת נפש אני יותר זקוקה עכשיו, אז אני בוחרת בחצי לב תצפית חתיכים.

"תסתכלי על הבלונדיני ההוא שם…" אנה מכוונת אותי לאחד הבחורים הכי חתיכים שראיתי בימי, מיד אחרי אחד שקשה לי להודות, אבל היופי שלו יוצא מהכלל.

"עזבי את הבלונדיני, תסתכלי על החתיך שם… וואו. כאילו, וואו. הייתי יוצאת איתו בלי שהיה מבקש בכלל…" אני מסתכלת על ההכוונה שלה. זה היה צפוי, ידעתי שזה הוא. פשוט ידעתי. אני מפנה את הראש.

"אני יושבת לידו בכיתה" אני אומרת בקיצור. היא מסתכלת עליי והעיניים שלה נפערות בצורה היסטרית.

"אז… אם את לא הולכת עליו, אני אלך…" היא אומרת. יותר נכון קובעת. היא בכלל מכירה אותו? מי מכיר אותה בכלל? ממתי אני כזאת מגעילה? פאק. לא. אסור לחשוב על זה.

"כן, נראה כבר" אני לוקחת את התיק שלי וקמה. אני חוזרת למצב המדוכדך ממקודם. יופי, ממש יופי