אהבה בהכחשה | 9

"ג'ונתן, ג'ונתן טיילר" הוא עונה כשאני שואלת לשמו. הוא ישיר, והוא לא מבזבז אף דקה לטובת כלום. אני לא יכולה שלא לשמוע את הצחוק העדין שבקולו, ולחייך.
"אממ סקיי… אני לא ג'יימס בונד, אז אני לא אציג את עצמי ככה." אני עונה ומשחקת עם הספר, שהוא החזיר לי לפני כמה שניות. הוא צוחק מהבדיחה המטופשת שלי, גורם לי להרגיש טוב עם עצמי במובן מסויים. אני נהנית מזה. אנחנו מתיישבים על ספסל והוא מתחיל לזמזם שיר מוכר.
"סיפור אהבה של טיילור…" אני עונה בשוק. בן שמקשיב לטיילור סוויפט? אני מרגישה כאילו… טוב נו, כאילו הוא קצת… גאה?…. הוא צוחק עליי.
"לא, טוב נו כן…. זה בהרכב של הלהקה של החברה של אח שלי… אני עוזר חד פעמי" הוא עונה ישירות. הוא לא מקשיב לטיילור. זאת הקלה. לא שאני מתנגדת לבנים שמקשיבים לה, פשוט הבנים שמקשיבים לה לרוב… לא. זאת הכללה. אסור לי. אבל בכל זאת אני מרגישה הקלה מסוימת.
אני מסתכלת על התווי פנים הסימטריות והמדהימות שלו. כל כך… ישר. קשה להסביר. אני מסתכלת על המבנה גוף השרירי שלו, שלא תואם בשיט לטיפוס של 'עוזר חד פעמי' ו'תופס ספרים'. אני צוחקת מהמחשבה ומפנה את המבט ממנו.
"אני שחיין מקצועי, אם את מאלה שבוהות לי בשרירים בהפתעה" הוא אומר ולא מזיז שום תו מפניו. אני מתה לצייר אותו, או לפחות להרגיש את התווים המושלמים האלה עם האצבעות שלי. לטייל עליהם, לנסות לנחש אותם. את התאימות שבהם.
"באמת? איפה, פה באיזור או ש..?" אני שואלת וממשיכה לבהות בנקודה הזאת. למרות שכמה שאני מכחישה, שוב, אני מתה לגעת בפנים האלה. הוא צוחק עליי?… או פשוט צוחק?…
"אני שוחה בתחרות ארצית. אני שוחה בכל מקום אפשרית, ועושה טריאתלונים בזרת." הוא עונה לשאלה הקצרה שלי בפירוט. הוא מאוד רציני בנוגע לעצמו. אדם שיודע מה הוא רוצה מעצמו לרוב מאוד בוגר וחכם.
כשאני נפרדת ממנו ועולה לכיתה שלי, אני לא מצפה לפגוש אותו שוב. וזה לא בגלל שאני שונאת או משהו, אלא בגלל העובדה שאני לא חושבת שירצה. הוא כל כך… שונה. אני… מה שונה בי?