אהבה בלתי אפשרית- פרק 1

בכל שבת אנחנו יוצאים לטייל, אני והמשפחה שלי. ובכל שבת אנחנו רואים נערים שמתלהבים עם האופונעוים שלהם. וזה מפריע למשפחה שלי כי אנחנו חרדים.ז"א דתיים אבל יותר מחרידים.
לא פעם שאלתי את עצמי איפה הייתי עכשיו את לא הייתי דתייה, אם הייתי לגמרי חילונית. והיה לי תשובה. תמיד רציתי להיות שחקנית או משהו שקשור לטלויזיה אבל אין מצב שאני אהיה שחקנית או משהו דומה לזה. אני בטח אהיה עקרת בית או משהו דומה (לצערי הרב)…
יום אחד, ביום שבת יצאתי כרגיל, לטייל עם עם המשפחה. פתאום באו ה'אופנוענים'. ראיתי איזה מישהו, בחור באופנוע ולא יכלתי להוריד ממנו את העיניים! והוא גם, לא יכל להוריד את עיניו ממני.(שמתי לב שמאחוריו הייתה בחורה). והוא לא ראה את הדרך כי הוא הסתכל עליי ואז.. הם עשו תאונה…
אבי אמר: "זה מה שקורה כשמחללים את השבת! מגיע להם, גויים!"
"אבא, הם עשו תאונה, צריך להתקשר למשטרה!!" נבהלתי.
"מה?! נהיית לי פה מחללת שבת?!"
"יקירי, זה בסדר אם מחללים שבת על זה, קרתה תאונה חייב להתקשר למישטרה!" אמרה אמי לאבי.
"טוב, ליאת, לכי להביא לבית והתקשרי למשטרה!" אמר אבי לי (קוראים לי ליאת)
"טוב אבא" אמרתי ורצתי..

"משטרה שלום"
"אממ.. שלום, קרתה תאונה בירושלים, יד הלביא 3."
"יש נפעים?"
"ככן.. בואו מהר!!"
"חמודה, הירגעי"
"ו..תקראו גם לאמבולנס"
"אוקי.. להתראות"
"ביי"
הייתי מבוהלת יותר מתמיד, פעם ראשונה שקרתה תאונה מול העיניים שלי.
רצתי בחזרה לבחוץ, לאיפה שקרתה התאונה.
"נו התקשרת?" שאלה אמי.
"כןן.. אמא" גמגמתי מרוב פחד
"ילדה שלי, הכול יהיה בסדר, אל תפחדי מתוקה.." אמרה וחיבקה אותי.
בנתיים באו משטרה ובאו אמבולנסים והקיפה אותנו.
"מה קרה?" שאל חוקר מהמשטרה את אבי והחזיק עט ומחברת בידו.
"חילול שבת!!!" צעק. ואמא הלכה להרגיעו.
"אני יכולה לענות לך" אמרתי לחוקר.
"כן? מה קרה?" שאל
"ממ.. הבחורים באו באופנועים ואיזשהו בחור אממ.. לא הסתכל לכביש ו.." מלמלתי
"אוקי.." רשם החוקר במחברת שלו "וזהו?"
הנהנתי בראשי, מפוחדת נורא.
לקחו את הבחורים באמבולנסים, רציתי לבוא איתם לביה"ח אבל אבי לא הסכים לי.
"ידעתי מהרגע שנולדת שאת כל כך רוצה לחלל שבת!! גוייה!" צעק.
אני חייבת להודות שזה לא פעם ראשונה ולא שניה ולא שלישית שהוא צועק עליי ככה. הוא פעם צעק אפילו יותר גרוע. וגם הכה אותי ואת האחים שלי.
יש לי 2 אחיות ו-4 אחים:
הבכור- יוסף, בן 18
השניה- מרים, בת 16 וחצי.
השלישית-אני- ליאת, בת 16.
הרביעי- דניאל, בן 14 וחצי.
החמישי- יחזקאל, בן 12.
השישית- רחל, בת 11.
השביעי- יהונתן, בן 9.
אתם בטח מתפלאים שלי יצא דווקא שם לא כל כך דתי. זה בגלל שאמא בחרה אותו.
מהתחלה היא רצתה לקרוא לבת הראשונה שתצא בשם היא רוצה כבר מהילדות. אבל אבא רצה כל כך לקרוא למרים מרים. אז אמא רצתה דרשה שלי יקראו ליאת ואבא הסכים.
אמא פחות דתייה מאבא. אבא של אבא (סבא שלי) הוא רב גדול, ואמא שלי הייתה רק דתייה ולא חרדית.
טוב, בחזרה לסיפור:
ביום שלמחרת כל כך רציתי לבוא לבית חולים, לבקר אותו, את מי שלא הפסקתי להסתכל עליו. היו לו עיניים כחולות-ירוקות ושער שחור. הרגשתי שאני חייבת לראות אותו שוב!
אז אחרי הביה"ס הלכתי לביה"ח, אמרתי לאמא שאני אצל חברה, זה שקר לבן, כי זאת מצוות ביקור חולים..
-ההמשך יבוא-