אהבה בלתי אפשרית- פרק 2

נכנסתי לביה"ח, ושאלתי "איפה יש את הפצועים מהתאונה ביד הלביא 3?"
"פה, בחדר 306" אמרה אחת והראתה לי את הדרך.
"מישהו ער?" שאלתי כשנכנסתי לחדר. לא היה שם רופאים, לא משפחה רק הפצועים והם ישנו.
"אני ער" אמר אחד "אני לא יכול להרדם בגלל משהו"
"בגלל מה?" שאלתי
"מי את?" שאל
"מממ.. אני מישהי, אני מחפשת פה מישהו" אמרתי "תענה לי על השאלה"
"התאונה היא בגללי, כי לא הסתכלתי על הכביש" אמר
זה הוא!!!!!!!!!!
"בגלל זה אתה לא מצליח לישון?" שאלתי
"לא, באותו זמן הסתכלתי על נערה, מזה יפה! דתיה..ובגללה אני לא יכול להרדם" אמר
"חרדית" תיקנתי אותו
"מה? איך את יודעת?" שאל "זו את?"
"כן.." אמרתי בשקט
"אני רוצה לראות אותך שוב, בואי!" אמר בהשתוקקות
"אממ.. אוקי" ובאתי אליו בזהירות
באתי אליו, הוא הסתכל עליי כאילו אני.. לא יודעת מה!
"מה?" שאלתי אותו
"לא יודע.. אני מרגיש אלייך משהו!" אמר
"אני חרדית, אסור שבן יסתכל עליי ואני לא יכולה להסתכל על בן"
"טוב" הוא הוריד את ענייו ממני.
"אני צריכה ללכת" אמרתי
"את תבואי לפה שוב?" שאל
"אני לא יודעת.." אמרתי בשקט והורדתי את עייני.
"איך קוראים לך?" שאל
"ליאת"
"ולי קוראים שי" אמר "תזכרי את שמי"
"טוב, ביי"
"חכי, עוד שבועיים אני משתחרר מבית החולים, ביום חמישי הבא הבא נפגש."
"איפה?"
"באותו מקום שנפגשנו לראשונה" אמר והלכתי.

כשחזרתי ראיתי את אבא צועק על אמא.
"מה קרה?" שאלתי
"את תשתקי!" אמר אבא והסתכלתי על אמא במבט של 'מה קרה?'
"אבא בא, הוא שאל איפה את ואמרתי לו שאת אצל חברה. והתקשרתי אל האמא של רעות והיא אמרה שאת לא אצלה" אמרה אמא
"את! איך את מעזה לשקר לאימך?" אבא צעק "'כבד את אביך ואמך' ו'אל תשקר' "
"סליחה, אבל עשיתי מצוות ביקור חולים" אמרתי
"את מי ביקרת?" שאל
"את האופנוענים שעשו תאונה" אמרתי בשקט והורדתי את ראשי.
"גוייה! גוייה גידלתי בביתי! הלוא הם בנים! אסור להסתכל על בנים בעיניים! אסור להיות איתם! הם גויים" צעק ונתן לי סטירה.
"אברהם!" צעקה אמא אך לשווא.
לאחר מכן באו יוסף ודניאל "אבא, אנא הפסיק!" אמרו
"שקט! גידלתי פה גוייה ואני ראוי להכות אותה" אמר
והוא המשיך להכות אותי. ובכיתי ובכיתי והוא המשיך להכות אותי.
נפליתי לרצפה והוא בעט בי.
פתאום סבתא באה. כולם השתתקו.
"בני! בני! מה אתה עושה?" אמרה סבתא והוא הפסיק מיד להכות אותי.
רק לסבתא אבא מקשיב, לא לאף אחד אחר.
רצתי לחבק את סבתא. כולם היו המומים.
"סליחה אמא." אבא הוריד ראשו.
"סליחה אינה שווה, ראה מה עשית לילדה!" אמרה סבתא.
"אבל גוייה היא כי הלכה לבקר את האופנוענים שעשו תאונה" אמר
"אין היא גוייה, זאת מצוות ביקור חולים!" אמרה.
"לכי לחדרך, לכו כולכם. אמא, אבא ואני צריכים לדבר" אמרה סבתא. כולנו הלכנו.

"את לא תלכי מהבית נכון?" רחל, אחותי הקטנה שאלה אותי.
"לא, אני לא אעזוב אותך!" אמרתי וחיבקתי אותה. ומרים באה וחיבקה אותנו.
מרים, רחל ואני גרות באותו חדר.
יוסף ודניאל גרים באותו חדר
ויחזקאל ויהונתן גרים באותו חדר.

-ההמשך יבוא-