אהבה בלתי אפשרית- פרק 4

אחרי שעתיים:
"שאאלוום!!" קרא אבי כשבא מבית החולים.
"שלום, יקירי" קראה אמא כשהוא בא, ראיתי שהיא הייתה לחוצה שהיא צריכה לשקר לו, אני מקווה שאבא לא יראה על פניה שהיא משקרת.
"היי, אבא" אמרתי ועשיתי את עצמי ילדה טובה.
"אז מצאתם את המחברת?" שאל בחשדנות.
"לא, אנחנו עדיין מחפשות" אמרה אמא וניסתה להיות שלווה ורגועה.
"אז לא נורא, תקחי מחברת חדשה" אמר אבא
"עוד חצי שעה נגמר הלימודים, עדיף שהיא תישאר" אמרה אמא
"טוב.." אמר אבא והתיישב בשולחן לאכול.
הלכתי לחדר, שכבתי במיטה שלי, עוד שבוע אני חייבת לבוא ולראות אותו.
אבל איך? לא בטוח שאמא תסכים שאני אלך אליו.

עבר שבוע, הגיע היום! אני פוגשת אותו! אני צריכה להגיד אמא…
"אמא, אני צריכה שתבואי אליי שניה, לחדר" הפרעתי לאמא ואבא לדבר.
"לא עכשיו! חכי שאמא תתפנה" שאג אבא.
"זה בסדר אברהם, אני אבוא אליה לדקה. אני מיד חוזרת" הרגיעה אותו אמא ובאה אליי.
"כן, ליאתי מה רצית?" שאלה אמא כשנכנסנו לחדר וסגרנו את הדלת.
"אממ.. אמא, אני רוצה להפגש עם אחד מהאופנוענים" אמרתי לה בחשש.
" 'אחד מהאופנוענים'?" הופתעה.
"כן, לא בקטע של דייט, רק להפגש" אמרתי
"אם לא לדייט אז למה?" שאלה
"אממ.. סתם.. לדבר" אמרתי בשקט
"את לא מבינה שהבנים החילוניים לא מחפשים רק דיבורים, תיזהרי ליאתי, את לא יודעת עם מי את רוצה ללכת" אמרה בדאגה.
"אבל אמא!" אמרתי "אני מכירה אותו, הוא לא אחד מהם"
"זה מה שהוא מנסה לשדר לך!" שאגה
"אמא, נהיית כמו אבא" הצטערתי שאמרתי לה זאת בכלל.
"אל תדברי ככה לאביך, הוא בכל זאת אביך!" אמרה
"טוב, אמא.." אמרתי והיא יצאה מהחדר.
ואני, נשארתי בוכה במיטה שלי,
לא הייתי צריכה להגיד לה, הייתי צריכה לפעול לבד.
אז מה אני אעשה עכשיו? היא יודעת שאני רוצה לצאת והיא לא תתן לי.
"אמא, בבקשה!" פתחתי את הדלת וצעקתי לה.
פתאום ראיתי שסבתא באה,
"סתבאא.." רצתי אליה וחיבקתי אותה.
"ליאתוש!!!" אמרה וחיבקה אותי.
"אני רוצה להגיד לך משהו!" אמרתי לה.
"טוב," אמרה ובאה לחדר שלי.
"כשהיתה תאונה.."
"כן?"
"אז התאונה גרמה בגללי" אמרתי לה והורדתי את ראשי.
"מה?" צחקה "מה עוללת הפעם?"
"סבתא.. זה רציני!" אמרתי לה
"טוב, ספרי לי"
"אז ראיתי מישהו מהבחורים שם ולא הורדתי את עיניי ממנו" אמרתי לה בשקט
"ילדה שלי, את בטוחה שאת פועלת נכון?" שאלה והסתכלה אליי בדאגה.
"סבתא, גם הוא הסתכל אליי" אמרתי "ויום אחרי זה באתי אליו, לבית החולים" אמרתי לה
"ו.."
"והוא אמר לי שהוא רוצה לפגוש אותי שוב, עוד שבועיים, שזה בעצם היום"
"אני לא בטוחה שזה רעיון טוב.." אמרה
"אבל זה לא סתם! זה אמיתי!" אמרתי "נראה לי שיש בנינו משהו אמיתי"
"מה זה? אהבה ממבט ראשון?!" צחקה
"אמא ואבא לא מרשים לי" אמרתי בעצב
"אני אתן לך ללכת אליו, אבל רק לחצי שעה, לא יותר!" אמרה סבתי
"תודה! תודה!" נישקתי אותה ושמחתי מאוד
"אני אגיד להם שאת מלווה אותי וכך תעשי! את תלווי אותי לבית ולכי לאיפה שקבעתם ותוך חצי שעה את חוזרת" אמרה בשיא הרצינות.
"טוב" אמרתי וקפצתי מרוב שמחה.
"ואם לא תחזרי תוך חצי שעה אז אני אבוא אלייך!"
"אוקיי, סבתא!" שמחתי וקפצתי.

"הי" אמרתי כשראיתי את שי ברחוב. הייתה לו תחבושת מסביב לראש.
"הי" חייך
היה שקט, אף אחד לא דיבר דקה. ואז:
"את יפה.." אמר
"תודה" הייתי נבוכה.
"בת כמה את?" התעניין
"16" עניתי לו "ואתה?"
"אני בן 16 וחצי"
"בגיל של אחותי.."
"וואו.."
התחילה שתיקה ארוכה..
"למה אנחנו פה?" שברתי את השתיקה "הרי אנחנו לא מכירים אחד את השניה"
"אבל אני מרגיש אלייך משהו…" אמר
"אז תעשה כבר משהו!!" הרמתי את קולי.
"הייתי מנשק אותך עכשיו אבל את דתייה" אמר
"חרדייה" תיקנתי אותו
"אין לי עוד מה לעשות חוץ מלהראות את הרגשות שלי" אמר בשקט
"אתה יודע מה?! תנשק אותי!" החלטתי.
"מה?" התפעל "את בטוחה?" ואני הנהנתי.
-ההמשך יבוא-