אהבה במחנה קיץ ~ פרק 5

בוקר חדש, היום הראשון של המחנה. עכשיו השעה 7, השעה שבה אנחנו נתעור כל בוקר במהלך החודשיים האלה כדי להתחיל את היום.
"תראו בנות, קיבלנו דואר" התעורתי כששמעתי את מעיין נכנסת בחזרה לחדר.
דנה ועדן כבר היו ערות. לא רציתי בכלל להסתכל בעיניים של עדן.
"מה זה הדואר?" דנה הלכה לידה.
"לא יודעת.. אממ.. הנה.. 'היום בראשון במחנה! אני בטוח שאתן מתרגשות, ב-8 ארוחת הבוקר בחדר האוכל ולאחר מכן נפגשים בכניסה של הקמפוס שלכן, על מנת להתחיל את היום הנפלא שיהיה לנו! בברכה, לירון'… מגניב!" חייכה מעיין, שמה את המכתב על השידה והלכה להתארגן.
"אז מה, קים? רוצה לספר לנו משהו על אתמול.. את יודעת.. לירון, את..? קורה משהו?" שאלה עדן בערמומיות.
"מה יש לספר?" התעצבנתי.
"אל תיתממי. כאילו לא ראיתי אותך ואותו אתמול" קרצה לי.
"ואת? רוצה לספר משהו עליך ועל דור? אל תיתמי, אני ראיתי אותך ואותו אתמול" שלחתי לה מבט זועם. היא הסתכלה עליי כמה שניות ואז הלכה לשירותים.
"מה קרה?!" באה אליי דנה.
"כלום! היא מטומטמת! אתמול אחרי שהלכתן לפה, לירון בא ודיברנו קצת אני והוא ואז הוא אמר שכבר הגיע הזמן לישון ושנחזור לחדרים.. ובדרך קלטתי את דור ועדן מתנשקים, היא לא מבזבזת שנייה הזנזונת הזאת!" אמרתי. דנה הייתה בהלם.
"שמעתי אותך!!!" צעקה עדן.
"יופי!" התעצבנתי ויצאתי מהחדר. ישבתי בחוץ, בוכה.
"היי.. קרה משהו?…" שמעתי מישהו מדבר אליי.
הרמתי את הראש ושמחתי לראות את לירון.
"לירון!" נעמדתי וחיבקתי אותו. לא היה אכפת לי מכלום..
"מה קרה?" שאל.
"אה.. רציתי לשאול אם יש אפשרות להעביר אותי חדר.. או.. את.. אתה יודע מי.. אני לא מתכוונת להיות איתה באותו חדר" אמרתי.
"אני מצטער, זה מה שנקבע ואין אפשרות לשנות, אתמול שאלו אותי עוד כמה בנות" אמר.
"אתה יודע כמה שזה קשה לי, אתה ראית אותי אתמול.. בבקשה.." ביקשתי.
"ניראה מה אני יוכל לעשות.." אמר.
ניגבתי את הדמעות שזלגו על פניי. הוא ליטף את הלחי שלי, והרגשתי את הרוך הזה, העדינות.
"קים?" שמעתי מישהו קורא לי. לירון הסתובב וראיתי את דור עומד מאחוריו.
"אני ידבר איתך אחר כך.." אמרתי ללירון ונכנסתי לחדר.
"קרה לה משהו?" שמעתי את דור שואל את לירון.
"לא, הכל בסדר. אתה מוכן כבר? תיגש לחדר האוכל, בקרוב ארוחת הבוקר" אמר לירון.
"בסדר" ענה דור.
התארגנתי, ויצאתי יחד עם דנה ומעיין לכיוון חדר האוכל. לא ידעתי בכלל איפה עדן.
"שלום, אחותי היפה" חייך שון כשראה אותי בכניסה לחדר האוכל.
"היי.." אמרתי.
"דור אמר לי שהוא ראה אותך אתמול ונראית קצת מבוהלת.. קרה משהו, רוצה שנדבר?" שאל.
"לא.." אמרתי.
"ספרי לי, אני אחיך" אמר.
"אפשר לשאול אותך שאלה?"
"כן, תשאלי"
"מה קורה בין דור לעדן?" שאלתי.
"עכשיו אני מבין למה את ככה! איך את.. מה.. איך.. איך את יודעת על זה..?"
"על מה?!"
"שהם ביחד.." ענה. ליבי קפא.
"איך?! הוא מכיר אותה יום! יום הוא מכיר אותה! שון למה זה קורה..?" הייתי בהלם.
"אני מצטער.. אני לא יודע מה הסיפור שלהם.. אבל.. אתמול בלילה דור חזר מאושר ושמח והוא סיפר לי… איך את יודעת ?" שאל.
"אני לא ידעתי.. ראיתי אותם מתנשקים אתמול בלילה.. הייתי פשוט בשוק, בגלל זה הייתי ככה" אמרתי.
"אני מצטער.." אמר.
"יהיה בסדר" אמרתי, חיבקתי אותו ונכנסנו לחדר האוכל. הארוחה הייתה טעימה ולאחר מכן נפגשנו כל הבנות בכניסה לקמפוס, לירון הגיע, הסביר כמה דברים ועלינו על האוטובוסים לכיוון האתר הראשון בו נבקר היום.
"היי בובה, רוצה שנדבר?" דנה באה להתיישב לידי באוטובוס.
"לא.. דנה אממ.. את תכעסי אם אני יבקש ממך שאני רוצה לשבת לבד הפעם..?" ביקשתי.
"לא יפה שלי.. אבל כל מה שאת צריכה אני פה בשבילך" חיכה ונתנה לי נשיקה על הלחי.
"תודה" אמרתי. הנוף היה מהמם, הדיבורים והצחוקים מסביבי- שום דבר לא משך את תשומת ליבי. התמונה המזעזעת הזאת של שניהם מתנשקים, לא יצאה לי מהראש!
"שלום.." לירון בא והתיישב לידי.
"לירון אני רוצה להיות לבד.." ביקשתי.
"טוב אבל תני לי רק לומר לך דבר אחד.. היום הזה הולך להיות בין הימים הכיפים שיהיו לך במחנה הזה. אל תפספסי אותו רק בגלל האידיוט הזה ששבר לך את הלב. אני מכיר את ההרגשה הכואבת הזאת אבל.. תנסי להתעלם ממנה וליהנות" אמר.
"יודע מה?! את לא מכיר! אף אחד לא יודע מה אני באמת מרגישה! תעזוב אותי.." ביקשתי.
הוא נשאר כמה שניות ואז קם והלך. הדרך הייתה מייגעת.. שמתי את האוזניות וחיברתי לאם פי.. השיר הראשון ששמעתי היה " I was born to tell you i love you, and i am torn to do what i have to, to make your mine stay with me tonight" רציתי רק לבכות..
היום הזה עבר באיטיות, טיילנו במקומות מדהימים אבל לא הצלחתי אפילו ליהנות לשנייה.
ההרגשה הזאת הייתה כמו מועקה שלא נעלמה. הלב שלי כאב, הרגשות התערבבו. אבל הכי כואב היה לראות בסוף היום, כשכבר הגענו בחזרה למחנה, את דור ועדן מתמזמזים להם ואת שון מנסה לעצור את זה ולהרחיק אותי.
"טוב זהו נימאס לי לראות אותך ככה! היום, אני ואת, המסעדה פה בקמפוס- שיחה! הבנת? 9 את שמה!" אמרה לי דנה כשהגענו לחדרים. חייכתי אליה.. החיוך הראשון שהוצאתי היום..
התארגנתי, נחתי מעט והלכתי למסעדה. היא כבר חיכתה לי שמה..
ישבנו לאכול ביחד, סיפרתי לה כל מה שאני מרגישה, מה שאני חושבת.. הייתי צריכה את זה.
"תודה , חברה.. אין עלייך בעולם!" חיבקתי אותה.
"ברור! תמיד אני פה בשבילך! טוב יאללה, כיבוי אורות עוד חמוש דקות, את באה לחדר?" שאלה.
"כן, כמה דקות. אני הולכת לחדר כביסה לשים את הבגדים המלוכלכים של היום ובאה. תתקדמי" אמרתי לה.
"טוב יפיופה" חייכה והלכה. לקחתי את השקית עם הבגדים המלוכלכים שהבאתי עימי והתקדמתי לכיוון חדר הכביסה.
"זהו, עכשיו את כבר לא תברחי" ראיתי מולי, במרחק די קצר- את דור.
"מה אתה רוצה?" שאלתי.
"מה יש לך?! כל היום ניסיתי לבוא לדבר איתך ואת רק ברחת" אמר.
"תנחש. אולי כי.. אני לא רוצה לדבר?" אמרתי ונכנסתי לתוך חדר הכביסה. הוא היה אחרי.
"אבל אני כן. תקשיבי לי לרגע.. מה יש לך? למה את כועסת.. אמרתי או עשיתי לך משהו? אני לא מבין.. ניסיתי לחשוב ושום דבר לא עלה לי בראש.." אמר.
חיפשתי את התיבה ועליה כתוב מספר החדר שלנו בין התיבות הרבות.
"יש הרבה דברים.. או הנה, 232" אמרתי ופתחתי את התיבה.
"איזה דברים?" שאל.
"דברים" הכנסתי את הבגדים המלוכלכים.
"נו מה יש לך?! זה לא היה ככה! אני לא מבין מה עשיתי.. את לא מסבירה את עצמך גם ואני לא רוצה שנהיה ככה כל החודשיים האלה כי בסך הכל אני מחבב אותך בתור ידידה ו.." אמר ואז עצרתי אותו: "הנה, זו הבעיה. מרוצה?" אמרתי והתחלתי להתקדם במהרה לכיוון היציאה מחדר הכביסה. רק רציתי לברוח משם.
"איזה בעיה..? מה, אני לא מבין!" תפס בידי וסובב אותי אליו. הייתי ממש קרובה אליו, אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאנחנו כ"כ קרובים, פיזית.
"שאתה מחבב אותי בתור ידידה! זאת הבעיה שלי!" אמרתי ודחפתי אותו. הסתכלתי עליו כמה שניות ויצאתי משם בריצה. הגעתי לחדר, פשוט מיואשת לגמרי.. לא מאמינה שאמרתי לו את זה. אולי הוא לא הבין אותי נכון בכלל.. אולי.. הוא הבין את ההפך לגמרי.. התחלתי לחשוב על כל מיני מחשבות שעלולות לצוץ לו בעקבות מה שאמרתי. אבל כבר הייתי עייפה מידי והלכתי לישון..

4 תגובות ממשיכה