אהבה בסימן שאלה פרק 5
הכל היה נפלא אני ובן נעשינו קרובים. היינו מדברים יותר ומתראים יותר הוא אפילו היה מגיע למקום המגורים שלי לפעמים והיינו מנהלים שיחות של שעות על גבי שעות.
אני זוכרת פעם אחת היה שבוע שלם שבן לא בא לבית הספר, וממש דאגתי לו.
רציתי לשאול את חברים שלו מה קרה לא ולמה הוא לא בא?!?!? אולי הוא בצרה?!?! אולי הוא צריך אותי!?!?
אבל לא עשיתי את זה כי ידעתי שזה ישר יסגיר את הרגשות שלי כלפיו… ולא רציתי שיצחקו עלי.
יום אחרי יום הייתי יושבת בגינת בית הספר על הבוקר כדי לראות אם הוא מגיע בזרם ההסעות.. אבל הוא לא הגיע.
ביליתי את שאר היום במחשבות עליו על השרירים שלו… ועל החיוך היפה שלו אפילו שיש לו קוביות (גשר).
חזרתי הביתה עם מבט מושפל למדרכה, בועטת באבנים קטנות, הרגשתי חסרת תועלת… כאילו הוא צריך אותי ואני לא שם בשבילו.
פחדתי שמשהו עובר עליו ושהוא לא ישאר אותו "ה"בן…
זה ממש לא בסדר!! עד שהכל היה כל כך טוב! אלון התחיל להופיע בתדירות נמוכה יותר הצלחתי בלימודים יותר מאי פעם והעניינים עם בן החלו להתקרב. הייתי מיואשת ופוחדת מהלא נודע המתקרב. הרגשתי כאילו אני נמצאת בין שני קירות וכל אחד מאם מתקרב בשביל למחוץ אותי, והדבר היחידי שעוצר אותם מלעשות את זה זה הכוח שבן העניק לי.
אבל אין מה לעשות קרה מה שקרה.
הגעתי הביתה הרמתי את ראשו כדי לעלות במדרגות:
"בן?!?!?!?"
תגובות (0)