אהבה בקול רם – פרקים 6+7

אהבה בקול רם
פרק 6 – שיחות בין הקרובים אלייך.

"אני מאושרת" אמרה אמילי כשנכנסה לחדר של זואי.
"איך היה??" אני וזואי קפצנו ישר על אמילי.
"אוקיי אז הלכנו למסעדה. ובמקרה זאת המסעדה הכי אהובה עליי" אמרה בחיוך ובהתרגשות והתיישבה לידנו.
"והזמנו אוכל ואכלנו וצחקנו הרבה ודיברנו על החיים" אמרה ונשמה עמוק.
" מול המסעדה יש גם ים. אז הלכנו לים וטיילנו ודיברנו על מה אנחנו רוצים להיות בעתיד ובסוף התנשקנו והוא ליווה אותי לכאן" אמרה קורנת משמחה ואני חייכתי.
"אנחנו כל כך שמחות בשבילךךך" צעקתי ביחד עם זואי בחיוך.
"טוב, בנתיים תחגגו אני חייבת ללכת הביתה לאחותי" אמרתי ונפרדתי מהן לשלום. כשיצאתי מביתה נשמתי עמוק וניסיתי להרגיע את קצב פעימות ליבי. אני לא אשקר, אני באמת עצובה שאוסטין לא אוהב אותי, אבל אני לא יודעת מה אני עוד מרגישה אליו. אבל מצד שני… אני באמת שמחה בשביל אמילי..
התקדמתי לעבר דרך הקיצור לבית שלי וחתכתי חצי מהרחובות. כל הדרך בחושך גרמה לי תמיד לפחד אבל פתאום המחשבות עליהם גרמה לי להיות יותר בדיכאון מאשר בפחד.
כל הדרך הבטתי על הרצפה ונזכרתי ברגעים שהיו לי עם אמילי ועם אוסטין. אני חושבת שהם יהיו זוג מדהים. אני פשוט צריכה לשחרר, זה הכל.
פניתי מהשביל של הדרך קיצור לבית שלי לצד ימין. ומרוב שהפנייה כל כך חדה נתקלתי באיש אך לא נפלתי.
"או- אני כל כך מצטערת" אמרתי והרמתי את ראשי מהרצפה.
"מה את עושה בשעות האלה בחוץ לבד?!" שאל לא אחר מאשר אוסטין.
"מה זה משנה לך?" אמרתי והבטתי בעיניו הירוקות.
"מה יש לך?" שאל ומשך את שערו המלא החום אחורה.
"שום דבר" אמרתי ובאתי לעבור אותו אך הוא תפס בידי.
"היי" אמר ועטף את זרועי בעדינות. גוש בגרוני הוחזק והשפלתי את מבטי.
"מה?" שאלתי בשקט והשארתי את ראשי מורכן בכדאי שלו יראה את הדמעות שמצטברות בעיניי.
"למה הראש שלך למטה?" שאל ואני מצמצתי בחוזקה.
"כלום -" באתי להמשיך את המשפט והוא הרים את פניי עם אצבעותיו על סנטרי.
"את בוכה" אמר עם מבט מודאג על פניו. ממתי הוא כזה מודאג או אכפת לו ממני?
"לא זה כלום – נכנס לי משהו לעין" אמרתי וניגבתי את דמעותיי.
"את משקרת" אמר וכאילו הציב לי עובדות ברורות כל כך.
"למה שאני אשקר?" שאלתי כשקולי הופך לשבור עוד יותר.
"אני מכיר אותך.." אמר בשקט. כנראה שהוא לא עמד בסיטואציה שנערה בוכה מולו.
"אתה לא מכיר אותי.. כולה חודש" אמרתי ומשכתי באפי והוא לא הגיב.
"עזוב.." השבתי ובאתי להמשיך בדרכי אך הוא תפס בידיי ומשך אותי בחוזקה אליו כך שהתנגשתי בחזהו וזרועותיו עטפו אותי בחום.
לקח לי כמה זמן להבין את המצב ומיד עטפתי את זרועותיי שנראות כאלה קטנות וחלשות לעומת גופו.
כל בכי יצא החוצה, כל הגוש שבגרון התפרץ ובמיוחד רעדתי מהמצב בינינו.
לאחר כמה דקות שעמדנו ככה ונרגעתי שיחררתי את אחיזתי והבטתי בפניו כשאנחנו עדיין קרובים אחד לשני.
"עדיף לדבר על זה או לפרוק את זה החוצה מאשר לשמור את זה לעצמך בלב. זוכרת את המשפט הזה?" שאל ולרגע פלאשבק מתחילת השנה עלה לראשי.

-פלאשבק-
"היי אמילי למה את בוכה?" שאלתי את אמילי כשראיתי אותה בוכה בכיתה.
היא לא ענתה לי. חיבקתי אותה חיבוק חזק עד שהיא נרגעה ובמקביל ראיתי את אוסטין יושב מאחורי אמילי ובוהה בנו.
כשנרגעה היא הביטה בפניי.
"עדיף לדבר על זה או לפרוק את זה החוצה מאשר לשמור את זה לעצמך בלב" אמרתי והעלתי חיוך לאמילי.
"תודה" הודתה לי אמילי.
-סוף פלאשבק-

"זוכרת טוב מאוד…" השבתי והוא הביט בי בחיוך יפה. הבטתי בחיוכו ואחר כך בעיניו.
"אתה לא עושה את החיים שלי יותר קלים" אמרתי והחזקתי בידיו שהחזיקו במותניו. משכתי את ידיו ממותני והחזרתי אותן חזרה לצד גופו.
"תודה" אמרתי והפעם באמת עזבתי אותו בלי שהוא יתפוס בידיי שוב.
כשהגעתי סוף כל סוף לביתי רציתי לפרוק הכל החוצה.
"הו- תראו מי הגיעה" אמרה אחותי הקטנה בת ה14, לינוי.
"היי לינוי" אמרתי והורדתי את מעילי ותליתי על הקולב.
"איפה היית?" שאלה ואני הבטתי בה.
"מה זה אכפת לך?" שאלתי בצחוק והיא צחקה.
"נוווו- היית עם חבר שלך?" שאלה ואני פתחתי את עיניי.
"איזה חבר? על מה את מדברת?!" שאלתי בשוק כשאני מורידה את נעליי מרגליי.
"נו האוסטין חוסטין הזה" אמרה ואני התפרצתי מצחוק.
"איך את יודעת עליו?" שאלתי בשוק.
"שמעתי אותך מדברת עם זואי ואמילי הרבה עליו" אמרה ואני גיחחתי.
"אולי שמעת את אמילי מדברת עליו. היא חברה שלו עכשיו.." אמרתי וניגשתי למטבח הגדול שלנו.
"אכלת משהו?" שאלתי את לינוי כשהוצאתי לעצמי אורז מהמקרר שהכנתי בצהריים וחיממתי.
"כן. אבל תכיני לי כוס תה בבקשה" אמרה והפעלתי את הקומקום.
"אז… מי יושב על ליבך?" שאלה אותי.
צחקתי.
"מישהו שבחיים כנראה לא יהיה שלי" אמרתי בגיחוך שמסתיר כאב.
"איך הילד הזה לא יכול לראות ילדה יפה כמוך?" שאלה ואני חייכתי.
"הוא מצא ילדה יפה אחרת" מלמלתי והתחלתי לאכול.
"אז הוא הפסיד" אמרה ואני חייכתי.
"תאמיני לי שלא" אמרתי לה והיא הייתה מבולבלת לגמרי כרגע.
"מה איתך?" שאלתי כשהיא שתתה את התה.
"מה מה איתי? אני לתמיד לבד" אמרה וצחקנו ביחד.
"שקרנית מגעילה" אמרתי. אחותי היא ילדה פשוט מהממת. יש לה עיניים ירוקות כמו שלי ושיער שחור ונמשים עדינים על פניה.
"לילה טוב, אחות גדולה" אמרה ונישקה את ראשי.
"לילה טוב, אחות קטנה" השבתי והיא עלתה למעלה.
'הלוואי ובאמת יהיה לילה טוב' חשבתי לעצמי.

אהבה בקול רם
פרק 7 – חברה או יריבות?

לאחר כמה שיעורים מעצבנים וחשיבה על מה שהיה אתמול הגעתי לספורט.
"אוקיי תלמידות היום עושים ריצת 2000" אמרה וכל הבנות צרחו שאין להן כוח. אני רק רציתי את הריצה הזאת למרות שאני גרועה בזה. הכי אהבתי שהבנים לא נמצאים איתנו בשיעור אלא בנפרד ותמיד היינו נפגשים בריצות ומתחרים אחד בשני.
לאחר שהמורה קראה שמות התחלנו לרוץ. בהתחלה התחלתי הכי מהר שאני יכולה בכדי לעקוף את כולן וכשראיתי שאני מאוד רחוקה מכל השאר המשכתי לרוץ בקצב איטי יותר. היינו צריכים להקיף את בית הספר פעמיים מה שתמיד גורם לי לעצבים כי בית הספר פשוט ענקי.
לאחר שהגעתי לחלק של הבנים כל הבנים הביטו בי מה שגרם לי לאי נוחות.
"אאלהה אשלייי" צעקו ומחאו כפיים מה שגר לי לצחוק ולהמשיך לרוץ. לאחר כמה שניות שמעתי את המשרוקית של המורה לספורט של הבנים; מזניק אותם לריצה. ישר התחלתי לפחד כי כולם שם כאלה ענקיים וגדולים, שלא ימחצו אותי בבת אחת.
לאחר שכמה בנים עקפו אותי לפתע הרגשתי בנוכחתו של אוסטין לצידי.
"איזה לאט את רצה" אמר ואני הבטתי בו והמשכתי לרוץ.
"למה.?" שאל ואני צחקתי.
"נחש מי מאחוריי" אמרתי בקצרה והוא הבין לבד שכל הבנות מאחוריי.
"טוב… הן במרחק מאוד גדול ממך, איך עשית את זה?" שאל בשוק.
"פשוט עשיתי את זה" אמרתי. אני חושבת שזה בגלל העצבים.
"חשבתי שאני רצה לאט. אז למה אתה רץ גם ככה?" שאלתי והתחלתי להתנשף בחוזקה.
"רציתי לארח לך חברה" אמר ואני הבטתי בו.
"אני לא צריכה חברה" אמרתי והוא צחק.
"אז בקום חברה, יריבות?" שאל ואני הנהנתי.
"תחרות מי מגיע ראשון לשער?" שאל ואני ראיתי שהמרחק לא כזה גדול ואני כבר בסיבוב השני וכל הבנות מאחוריי.
"בטוח אני" אמרתי והתחלתי לרוץ בשיא הכוח שלי.
"היי זה לא הוגן" אמר והתחיל לרוץ גם הוא כשאני צוחקת תוך כדיי. הצלחתי לשמור על מרחק מאיתנו ופשוט המשכתי לרוץ. לא שמתי לב לכמה אני רצה ולא שמתי לב איך אני נושמת וכמה אני מזיעה.
לבסוף ראיתי את המורה שלי מעודדת אותי.
"קדימה אשלי מדהימה!! את ראשונה!! מהרר!!" צעקה ואני הגברתי את הריצה שלי הכי מהר שאני יכולה ולבסוף הגעתי.
"9 דקות! מעולה!!!" אמרה ואני צחקתי. 9 דקות זה הכי מהיר שיכול להיות לבת בריצת 2000 לפחות אצלנו.
"9 דקות וחצי" אמר המורה לאוסטין והוא התבאס.
צחקתי בחוזקה ואוסטין ניגש אליי. לרגע הרגשתי סחרחורת תוקפת את ראשי.
"את בסדר?" שאל כשראה את מצבי והחזיק בכתפיי.
כל עיניי חשכו והרגשתי את גופי מתנתק מהאדמה.
"אשליי אשלייי" צעק אוסטין ונתן לי סטירות קטנות בלחי אך לא הצלחתי לפתוח את עיניי.

"אהההההה" צעקתי בבהלה וקמתי בפתאומיות כמו אחרי סיוט. התעלפתי?!
"היא בסדר" אמר אוסטין לאחר ששפך עליי מים והרגיע את כל התלמידים והמורים.
"תיקח אותה למרפאה" אמרה המורה שלי.
"היי את איתי?" שאל והזיז את ראשי. הבטתי בו והנהנתי באיטיות.
"את יכולה לזוז?" של ואני הנדתי את ראשי. הרגשתי כאילו אני משותקת בכל גופי.
לרגע הרגשתי את זרועותיו של אוסטין על גבי ותחת רגליי כך שהרים אותי כמו כלה.
תפסתי בעדינות את צווארו עם ידיי והשענתי את ראשו על חזהו. ליבו פעם בחוזקה והוא היה מזיע אבל לי לא היה אכפת.
לאחר שנכסנו למרפאה הוא השכיב אותי על המיטה ואני זזתי באי נוחות. נאנקתי מכאבים בידי השמאלית שנראה נפלתי עליה.
"תשתי, זה יעזור לך" אמר והושיט לי כוס מים ועזר לי לשבת ולהישען על הקיר. שתיתי ברעד את המים ובנתיים אוסטין שם על ידי השמאלית הכחולה קרח.
לאחר ששתיתי את המים קימטתי את הכוס מרוב כאבים.
"כואבת לי היד" אמרתי כשאני נשענת עם ראשי לצד על הקיר ועוצמת את עיניי בחוזקה.
"אל תדאי זה יעבור" אמר וניגב את פניי עם מגבת קרה מה שגרם לי להרגיש יותר טוב.
"מאיפה אתה יודע לטפל ככה במישהי שהתעלפה?" שאלתי וחייכתי.
"עברתי שיעור עזרה ראשונה" אמר וחייך.
"תודה" מלמלתי כשאני מביטה בו.
"אין על מה" אמר והביט בעיניי.