אהבה בקול רם – פרק 4

אהבה בקול רם
פרק 4 – אבנים:

"תלמידים יקרים, עוד שבוע אנחנו יוצאים לטיול למשך שבוע שלם!" אמרה המורה וכל הכיתה צהלה. כל כך שמחתי!
"אז אני מחלקת לכם עכשיו כמה דפים. דף ראשון אתם מחתימים את ההורים והדף השני אתם בוחרים את חברי החדר שלכם. אני מבקשת לא לערבב בין בנים לבנות!" אמרה והתחילה לחלק את הדפים.
בחדר יכולים להיות אך ורק שלושה אנשים. בחרתי את זואי ואמילי וכמובן כולל אותי וכך גם הן עשו זאת.
לאחר השיעור אני זואי ואמילי התקדמנו לכיוון האולם הגדול בבית ספרנו כדי לראות את משחק הכדורסל של כיתות יא'.
"מי נראה לכן ינצח?" שאלתי כשהתיישבנו בכיסאות.
"על בטוח יא'4" אמרה זואי ואמילי זלזלה בדבריה.
"יא'2" אמרה אמילי והוציאה לשון מה שגרם לזואי לצחוק.
הוצאתי את הטלפון שלי בנתיים עד שהמשחק מתחיל ולפתע הרגשתי מישהו מתיישב. אוסטין.
"או – היי" אמרתי חצי מופתעת. למה שהוא ישב לידי?
"היי" אמר וחייך.
"רוצה?" שאל והושיט לעברי פופקורן.
"לא.. תודה" אמרתי וצחקתי לרגע על איך שהוא אכל בילדותיות.
הוא משך בכתפיו והמשיך לאכול.
בנתיים המשחק התחיל ושמעתי כל שניה קללות מהצד של זואי ומהצד של אוסטין. כל פעם שקבוצה אחרת לא הייתה מצליחה הם הוציאו קללה מפיהם מה שגרם לי להתחרפן.
"לעעזאזללל תמסור לו כברררר" צעק אוסטין בעצבים וחלק מהפופקורן נפל לו.
"כל הכבוד גאון" אמרתי כשחלק מהפופקורן נשפך על רגליי.
"גאון?" אמר ועיקם את פרצופו בצורה מוגזמת מדיי מה שגרם לי לצחוק. לרגע ראיתי את זואי בוהה בנו, לא נעים…
"מפגר" השבתי והמשכתי לראות את המשחק.
"תודה שאת חושבת עליי ככה" אמר בלחש לאוזני. הבטתי בו והיינו שוב פעם מאוד קרובים.
"זה בדיוק מה שאני חושבת" אמרתי מה שגרם לו לחזור למקומו ולי לנשום לרווחה.

***
לאחר המשחק הארוך הייתה הפסקה קטנה. יצאתי החוצה לקנות בקבוקי שתייה לי לזואי ולאמילי. לאחר שחזרתי עליתי במדרגות למושב שלנו וראיתי את הדבר הכי לא צפוי שיש בעולם. אוסטין ואמילי מתנשקים?! הסתכלתי המומה עליהם והרגשתי את בטני מתהפכת. בקבוק אחד נפל מידיי. הרמתי אותו מיד וראיתי את מבטם של אוסטין ואמילי עליי. התעצבנתי ברמות מטורפות.
"קחי, תתני אחד גם לזואי" אמרתי לאמילי והפניתי את גבי חוזרת חזרה ליציאה של האולם.
"רגע – לאן את הולכת?" שאלה אמילי.
"לכל מקום רק לא להפריע לכם" אמרתי כשאני מביטה באוסטין ודמעה יורדת מעיניי. הסתובבתי מיד והתחלתי לרדת במדרגות במהירות כשאני מורידה את דמעותיי. אני מקווה שאוסטין לא ראה את הדמעה..
זה פשוט לא הוגן.

***

יצאתי מהמקלחת ושמעתי את הטלפון שלי מצלצל.
המספר לא היה מוכר.
"הלו?" עניתי ולרגע שמעתי קול של נער מוכר.
"הלו אשלי?" אמר הנער.
"מי זה?" שאלתי בפחד לרגע.
"את לא מזהה אותי?" אמר במתח.
"סתם, זה אוסטין" אמר וליבי נפל לתחתון.
"עוד סיבה לנתק" מלמלתי ושמעתי את צחוקו המגלגל מה שגרם לי לחייך בקטנה.
"אפשר להיפגש איתך?" שאל ואני פתחתי את עיניי.
"איתי? למה?" שאלתי בשוק.
"כן כן. איתך, ואחר כך תדעי" אמר מה שגרם לי דיי להילחץ.
"תרגעי. אני לא עומד לעשות כלום. אני רוצה לדבר איתך.." אמר ושמעתי את קולו רך מהרגיל.
"טוב" אמרתי בשקט.
"עוד עשר דקות תהיי מוכנה?" שאל והסכמתי וניתקנו.
לבשתי טייץ לבן, חולצה ארוכה רופפת שחורה ומגף שחור.
סירקתי את שיערי ויצאתי מביתי.
"היי" אמר כשפתחתי את דלת ביתי.
"היי" אמרתי בחיוך.
"בואי" אמר והתחלנו ללכת ברגל לעבר הגן שקרוב לביתי.
התיישבנו על הדשא והייתה שתיקה.
"אמילי לא תתעצבן עלייך?" שאלתי בחיוך.
"למה שהיא תתעצבן עליי?" שאל בשקט כשהוא מביט בי.
"שאתה איתי כאן? אולי אתה לא מכיר אותה כל כך טוב אבל היא מאוד קנאית" הזהרתי אותו.
"אבל היא ילדה מדהימה" אמרתי בשקט כשאני תולשת כמה חתיכות מהדשא.
"אני יודע" אמר ונשען על ידיו לאחור.
"אתה באמת אוהב אותה?" שאלתי כשאני מביטה בעיניו. מצד אחד אני לא רוצה לדעת את התשובה. אבל היא חברה שלי ואין מצב שאני אתן לה להיות אם מישהו שלא אוהב אותה.
"אני חושב – לא יודע" אמר ואני הבטתי בו.
"תקשיב, כמה שאני מכירה את אמילי מגיע לה להיות עם מישהו שבאמת יאהב אותה. לא סתם עוד אחד" אמרתי והפנתי את כל גופי אליו.
"את מנסה להגיד שאני סתם עוד אחד?" שאל והרים גבה.
"לא מנסה להגיד. יכול להיות שאתה כן ויכול להיות שאתה לא" אמרתי. "בנתיים מהרושם הראשוני שלי איתך, אתה סתם עוד אחד" אמרתי בשיא הכנות.
"אני יודע.." אמר ונאנח.
"למה?" שאלתי בלחש.
"כי אני כזה.. ואני לא יכול להשתנות" אמר ואני הבטתי בו כאילו הוא נפל מהירח.
"מה יש לך?" שאל כשקלט את מבטי.
"אתה בטוח שאתה לא יכול להשתנות? אתה צריך לרצות להשתנות. ומישהו שישנה אותך" אמרתי לו והוא זלזל בדבריי.
"לא מאמין לכל השטויות האלה" אמר ואני קמתי ממקומי.
"אה כן?" שאלתי ולקחתי את ידו.
"בוא איתי, אני אראה לך משהו" אמרתי בחיוך והוא הלך אחריי.
הבאתי אותו לאגם שנמצא בגן.
"תראה,יש לך פה הרבה אבנים קטנות נכון?" שאלתי כשהצבעתי על צעד אחד.
"נכון" אמר עם מבט מבולבל על פניו.
"ובצד הזה יש לך אבנים גדולות" אמרתי והתקדמתי לאחד מאבני הגיר שנמצאים שם.
לקחתי אבן גיר אחת לבנה ואבן רגילה חזקה שחורה.
"מי יותר קשה?" שאלתי בחיוך.
"האבן השחורה" אמר ואני הנהנתי.
"אז האבן גיר היא החלשה נכון?" אמרתי והוא הסכים בדבריי.
התקדמתי לצד השני ולקחתי אבן אחת חלשה וקטנה.
"מבין שלושת האבנים, מי אתה חושב שאתה?" שאלתי והוא צחק. הוא מזלזל.
"השחורה החזקה" אמר ואני הנהנתי.
"עכשיו תראה, תקשיב ותפנים" אמרתי בחיוך.
"אז כמו שאתה אומר אתה האבן השחורה והחזקה. מה אם הילדה או הילד הקטן הזה" אמרתי והראתי לו את האבן הקטנה שלקחתי.
"היה יכול לשבור את האבן השחורה החזקה?" שאלתי והוא הביט בי.
"זה בלתי אפשרי" אמר ואני הבטתי בו.
"בטוח?" שאלתי והוא הרים את כתפיו.
"מצד אחד אתה צודק. אך אם האבן הקטנה הזאת יכלה למצוא באבן השחורה והחזקה את נקודת התורפה שלה?" שאלתי וחרצתי עם האבן הקטנה והחלשה על האבן השחורה והגדולה קו עמוק והראתי לו.
הוא לא ענה לי.
"בסוף האבן השחורה והגדולה תהפוך לאבן הגיר הגדולה והלבנה אך היא תהיה יותר חלשה" אמרתי וזרקתי את אבן הגיר על הרצפה והיא נחצתה לשניים.
"וזה בדיוק מה שיכול לקרות לה לאחר שימצאו את נקודת התורפה שלה. היא תישבר לשתיים." אמרתי והרמתי את שני החצאים.
"תחשוב שאחד זה אתה ואתה שבור. אז איפה החצי השני שלך?" שאלתי אך הוא היה חסר מילים.
"החצי השני שלך זה החצי שנשבר ממך. שזה בעצם הילד או הילדה שיצליחו לשנות אותך. רק בזכות הנקודת תורפה שלך" אמרתי וחיברתי בין שני החצאים כך שקיבלתי בחזרה את האבן שהייתה, והוא הביט בי בעיניים גדולות.
"וואו…" אמר ואני חייכתי.
"ככה ההורים שלי חינכו אותי. בעזרת אבן חזקה גדולה, אבן חלשה קטנה ואחת אבן גיר גדולה, בכל המצבים של החיים" אמרתי וחייכתי כשנזכרתי בסיפורים של הוריי כשהייתי קטנה.
"וזה נכון" אמרתי.
"אז איזו אבן את?" שאל ואני חייכתי.
"אני עוד לא יודעת" אמרתי בחיוך.
"אולי תגיד לי אתה?" שאלתי ואוסטין חייך. הוא הלך לכיוון המגוון הרב של האבנים.
לאחר כמה דקות חזר עם כמה אבנים קטנות.
"את אחת מהן. כל השאר הם חברים וקרובי משפחה. את יכולה לנחש מי את כאן?" שאל ואני הסתכלתי בידיו.
"לא" אמרתי.
"כי את לא יודעת עוד מה את רוצה להיות ואת לא יודעת באמת מי את עדיין" אמר והיגיון נשמע בקולו.
"ואת גם צריכה את זה שימצא בך את זה" אמר ואני הבטתי עמוק בעיניו כשאני מחזיקה את ידיו עם האבנים.
"אני יודעת" מלמלתי בשקט ועזבתי את ידיו. כשעזבתי את ידיו כל האבנים נפלו לו מהידיים.
"וזאת הסיבה ללמה נפגשתי איתך" אמר כשהאבנים נפלו מידיו.
"האבנים האלה נפלו כי את זאת שצריכה למצוא את נקודת התורפה שלי" אמר ואני פתחתי את עיניי לרווחה.
מה?! אני ממש לא עומדת לפגוע באמילי.
"מצטערת.. אבל אני לא יכולה להרוס לחברה שלי" אמרתי בחיוך וברוך.
"תשמור עליה, בצלחה" אמרתי ונישקתי את הלחי שלו. הוא הביט בי בעיניים גדולות והתקדמתי חזרה לביתי.
ככה אני אוהבת אותו.