אהבה היא לא כמו באגדות.. פרק 11 בבקשה תגיבו השקעתי.

שפתינו נפגשו..
זאת הייתה נשיקה ארוכה ועדינה. כמו קודם.
לאט, לאט, הוא התחיל לנשק אותי באגרסיביות, כמובן שניסיתי לעצור אותו, משהו שלא ממש הצליח.
לאחר שהוא עצר התחלתי לומר:
"אני לא מירה!"
"את לא?" שאל מופתע.
"כן! כל כך קשה לעצור אותך מלנשק אותי?!" כבר ירד לי כל הסבלנות.
"וואו, אני ממש מצטער. פשוט בנשיקה היה משהו מוכר, הייתי בטוח שזאת מירה.."
"אה.." נזכרתי בחנות הנשיקות. "אתה עדיין לא מכיר את קולי?" שאלתי.
"גלי!" הוא פתאום הגיע לזה.
"תודה לאל." צחקקתי.
"אמך התחתנה עם האבא של מירה?"
"כן."הסכמתי.
"איזה הזוי." הוא אמר ולאחר מכן הוסיף: "אני יודע שזה מוזר ומגעיל מצדי, אבל.." הוא גמגמם במבוכה.
"כן?" שאלתי.
"אפשר עוד נשיקה?"
הלב שלי נעצר. הוא רוצה נשיקה ממני? הוא אוהב אותי יותר ממירה? אני יודעת שזה מגעיל, אבל זה די מפרגן לי. לא הצלחתי לענות לו. עד שהוא המשיך.
"טוב, הבנתי. את מופתעת. עזבי, אני דפוק."
"לא.." התחלתי למלמל. "אתה בסדר, זה יכול לקרות לכל אחד. אבל, גם לי יש שאלה מביכה."
"כן?"
"אתה מאוהב בי?" הרכנתי את ראשי והסתכלתי על הרצפה, אבל אני לא חושבת שהוא ראה בחושך.
"אני לא יודע איך לענות לך בדיוק, אני מבולבל לגמרי." הוא ענה אחרי שתי דקות של ציפייה.
"טוב, אז נדליק את האור?" שאלתי וניסיתי לשכוח את עניין הנשיקה.
"טוב."
שמעתי כמה צעדים ולפתע האור נדלק.
ראיתי אותו והוא ראה אותי.
הוא היה כרגיל, עם שערו הבלונדיני והיפהפייה, נעלי אולסטאר, כובע של מותג, חולצה שחורה וג'ינס.
אני הייתי שונה מהרגיל, שערי היה מתולתל אבל מסורק יותר, הייתה לי פיג'מה כמו שמלה, (פדיחה.) הייתי גם יחפה.
"את.. יפה." הוא מלמל, מופתע.
"חח תודה, גם אתה." חייכתי במבוכה.
"תודה." וגם הוא חייך, אפשר להגיד שלחיו היו סמוקות.
"אז נחכה למירה עוד שעה, או שאתה מעדיף ללכת ולחזור?" שאלתי לאחר דקה של דממה.
"אממ.." הוא תהה קצת ולאחר מכן הוסיף: "טוב בסדר, אשאר פה. רק שזה לא יהיה חשוד בעיניי מירה.."
"היא סומכת עליי, אל תדאג." אמרתי בביטחון.
"אוקי. מזל שהיא לא באה עכשיו." היא גיחך קצת.
"כן.." צחקקתי.
"טוב, בואי נשכח מזה. זה אף פעם לא קרה, אוקי?"
"בסדר." אמרתי באכזבה קטנה, אבל לא יכולתי להרוס את ליבה של אחותי החורגת\ החברה הכי טובה שלי.
"אז.. מה יש לאכול?" הוא שאל עם חיוך גדול על הפנים.
"חח, יש מילקשייק, רוצה?"
"במיוחד." הוא צחקק.
"טעם?" אמרתי ובאותו הזמן ניגשתי לשיש שבמטבח, הוצאתי את הכוס של המילקשייק מהמגירה וחיכיתי לתשובה.
"אמ.. תות בננה ושוקולד, אפשר?"
"בשמחה." והכנתי במהירות במערבל מילקשייק טעים במיוחד.
"וקצפת למעלה." הוא הוסיף.
"רוצה גם דובדבן?"
"אמ.. לא, לא מת על זה."
"אוקי." אמרתי וכמעט סיימתי להכין.
המערבל היה מוכן לגמרי, הוצאתי מהמערבל את המיץ ושפכתי על הכוס. הגשתי לעידו, הוא שתה בקשית ולאחר מכן אמר:
"המילקשייק הכי טוב ששתיתי."
"תודה." חייכתי במבוכה. "אכין גם לי אותו הדבר, אבל עם דובדבן."
"אבל לפני," הוא אמר וגרם לי לסובב את מבטו אליו. "את עושה את עבודתך מעולה." וקרץ לי.
"חח שוב תודה. סך הכול מילקשייק זה ממש קל." ומבטי בהה בו לכמה שניות במבוכה.
"אוקי, אז יאללה תסתובבי להכין לעצמך גם!" הוא צחק וסובב את הכיסא המסתובב אל השיש.
צחקתי גם והכנתי את המילקשייק. בינתיים שמעתי אותו שותה לאט לאט את המילקשייק.
"יאמי." אמרתי לאחר שהכנתי את המילקשייק וטעמתי ממנו.
"ביותר." הוא הוסיף.
לאחר כמה דקות בשקט, של שתייה של מילקשייק, דפקו בדלת.
"מירה?" שאלתי בציפייה.
"כן, זאת אני, איזה פדיחה, בטעות המפתחות שלי היו בתיק של עידו, בפעם האחרונה שנפגשנו." היא צחקקה.
"הוא פה." צעקתי חזרה.
"אהה. היי עידו, סליחה שלא אמרתי לך קודם.."
"זה בסדר."
"איך חיכיתי כל כך הרבה זמן בשבילי?"
עצרתי את עידו מלהשחיל מילה ואמרתי במקומו: "הוא בא לפני שתי דקות, בטעות איחר."
"חחח איזה יופי. עכשיו נוכל להיות ביחד. דרך אגב, גלי זה לא מפריע לך נכון?"
"זה בסדר לגמרי." חייכתי חיוך מזויף, כי העובדה שהתנשקתי לפני חצי שעה עם עידו, אני מרגישה רגשות אשמה.
"אגב, מתי תפתחו לי?" היא שאלה, מחכה בדלת.
"אהה. שכחתי חח." צחקקתי וביקשתי מעידו את המפתח. הוא נתן לי ופתחתי למירה.
דבר ראשון שהיא ראתה: אותי, היא חיבקה אותי ואז, היא ראתה את עידו יושב במטבח, רצה אליו וצנחה עליו בחיבוק ובנשיקה אחת גדולה.
אי אפשר להגיד שלא נצבט לי הלב בקטנה. אבל ידעתי שלא עומד לקרות ביני לבין עידו שום דבר. שום, שום דבר!
———-
סליחה על הפרק הקצר, אבל… עכשיו תראו ברציתי להוסיף.. תרדו למטה נו ;)