אהבה היא לא כמו באגדות.. פרק 12 בבקשה תגיבו, השקעתי.

פרק 12…. אני לא מבינה איך הזמן עובר כל כך מהר, זה הסיפור שהכי הרבה כתבתי בו..
——–
קמתי בבוקר, ליום אביבי במיוחד, כששעון העיר אותי בחוזקה רבה. האוזניים שלי כמעט הפכו לחירשות.
אז ברור שקמתי כבר ואי אפשר היה לחזור לישון.
שמתי לב שעכשיו הוא יום לימודים, אז מיד הלכתי לחדר השירותים והאמבטיה וצחצחתי במהרה את שיניי.
התלבשתי בגדים שאני לא רגילה ללבוש אותם, תעיץ שחור בלי חורים, חולצה נקייה של בית ספר. ובצבע אחר, ממה שאני תמיד שמה. בצבע תכלת. עדיין לא התרגלתי לחיי העושר שבהם מירה חייה. עדיין לא קלטתי מה פספסתי כל הזמן הזה. הסתרקתי במסרק מיוחד ויוקרתי וגם פעם ראשונה, החלקתי את שיערי בפעם הראשונה. הוא אולי לא יצא כל כך יפה כמו ששערי המתולתל נראה, אבל הוא בהחלט היה נראה יפה.
אימי גם הייתה מהממת ויפהפייה, היא עשתה תלתלים בשערה הבלונדיני. עיניה הכחולות נצצו יותר מאי פעם והשמלה שלבשה, הייתה עם פרחים צבעוניים מדהימים. היה אפשר לחשוב שהיא דוגמנית.
מירה הייתה נראית רגיל, שיער אדמוני, גופייה עם סמל בית הספר בצבע כתום, ג'ינס קצר. אך בכל זאת היא הייתה נראית יפהפייה.
"וואו. אני לא מאמינה שככה אתן נראות אחרי עושר." מירה אמרה והתפעלה ממראנו.
"חח, תודה." חייכתי והסמקתי.
"תודה." גם אימי אמרה אחרי, מסמיקה גם כן.
"בבקשה." מירה חייכה חזרה.
אני ומירה נופפנו לשלום לאימי, נשאנו את התיק על הגב ויצאנו מהבית.
כל הדיירים המגעילים התפעלו לטובה מהמראה שלי, החמיאו לי דווקא. ציפיתי שיקנאו. אבל במה יש להם לקנא? הרי הם עשירים כמו מירה.
אני לא עשירה. רק בגלל שאימי התחתנה לעשיר, זה לא אומר שאני עשירה.
אני עדיין ענייה, אני עדיי עומדת על שלי ואני עדיין לא שוכחת את הבית הקודם והעני שלי ולאימי היה.
דיברנו אני ומירה כל הדרך לבית הספר, דיברנו ושיתפנו סודו בלי לגמור. כל כך הרבה סודות שלא ידעתי על מירה, כל כך הרבה סודות שהיא לא ידעה עליי.
"אני לא מאמינה שזה מה שקרה באמת!" היא צחקה צחוק גדול.
"כן, כן תאמיני או לא, זה מה שקרה." צחקתי יחד אייתה, על הסוד המביך שקרה לי פעם.
"אוי הנה הבית ספר." מירה הצביעה באכזבה על בית הספר.
שנינו נאנחנו בו זמנית. אחר כך צחקנו שוב.
התחלנו להיות כמו תאומות, היינו דביקות אחת לשנייה כמו דבק שלא יורד. עד שעידו בא לידנו, בתוך מסדרון בית הספר.
"גלי, אפשר את מירה לכמה רגעים?" הוא אמר ודחף אותה אליו.
"אוקי. בינתיים אני הולכת לשירותים, בסדר מירה?" שאלתי והיא הנהנה בחיוב.
קרנתי מאושר. החלום שלי סוף סוף התגשם. אני יכולה לקנות הכול, אני חייה חיי יוקרה והכי חשוב: אני גרה עם החברה הכי טובה שלי! או אחות חורגת. אבל אני לא רגילה לזה.
התכוונתי ללכת לשירותים, עד שפתאום ראיתי את שובל בדרך. משום מה, היה לי חשק עליז לנופף לו לשלום. הלכתי עד אליו.
"גלי!" הוא הסתובב בהפתעה וראה אותי באה אליו. התחבקנו בקלילות.
"חח, זאת אני."
"הפעם התכוונת להתנגש בי, הא? נקמה." הוא צחקק.
"חח, סתם רציתי להגיד שלום."
"גלי, סך הכול התנגשנו."
"אני יודעת, אבל אתה אחלה בן אדם ובא לי להכיר בן נחמד לשם שינוי."
"את מזמינה אותי לדייט?" הוא עשה פרצוף עקום לא מובן אבל באותו זמן פרצוף מופתע.
"אמ.. אפשר להגיד פגישה, אני סתם רוצה להכיר אותך. לא הכרתי בן נחמד כבר חמישים שנה!"
"את נולדת לפני 15 שנה."
"צחוק.." לאט, לאט ירד לי החיוך כשראיתי את הלא-זרמות שלו והרציניות שלו.
"אה.. חח אני אף פעם לא מבין את הבדיחות האלה.." הוא העלה חיוך מזויף בפנים.
"אוי, אני מבינה, אתה בכלל לא מעוניין בי. עזוב שזה בכלל קרה." אמרתי באכזבה ועמדתי ללכת. אבל הוא עצר אותי בידו.
"זה לא נכון. מי אמר שאני לא מעוניין?" הוא חייך הפעם חיוך אמתי.
"ככה זה נראה." חייכתי אליו חזרה.
"אז, מחר, צהריים, בבית קפה?" הוא אמר בביטחון גבוהה.
"בסדר.. אל תגרום לי להתחרט." קרצתי לו.
"תהיה בטוחה שלא, " הוא אמר ושחרר אותי מידו. הלכתי ונופפתי לו לשלום.
מאיפה בא לי האומץ הזה, אין לי מושג. פתאום סתם לבוא לבחור.. אף פעם לא קרה לי, מאז התאהבתי בעידו הזה. אבל הוא אהבה חולפת. זה לא משנה כבר.
———
אהבתם? אני אהבתי, אני כותבת פעם ראשונה במחשב הנייד שלי, האיטי, ולא במחשב הגדול שלי והמהיר. אז, תהיו נחמדים ותגיבו השקעתי.
אגב, אני לא רואה יותר מ2 תגובות אני לא ממשיכה. אני מודה על הפרגון בפרק הקודם, אבל בגלל שזה מתחיל להיות יותר מותח, אני דורשת יותר תגובות, כי אני משקיעה ואני מצפה שיפרגנו לי או יתקנו אותי.
לא, לא אכפת לי רק מהתגובות. אני אוהבת לכתוב את הסיפור הזה ולא רק בגלל התגובות אני ממשיכה, בגלל שאני אוהבת את זה ואתכם, שמתעקשים שאמשיך :) אז תודה לכל מי שמגיב, בכל מקרה. :)