אהבה היא לא כמו באגדות..פרק 13 בבקשה תגיבו.

קמתי ליום חמים במיוחד, שמש אביבית מחייכת אליי מהחלון, השעון המעורר חופר לי בשכל והמיטה הנוחה לא רוצה להיפרד ממני.
בחוסר כוח דפקתי על השעון, שעצר, אחת ולתמיד. חמש דקות שהיתי במיטה, בלי לעשות כלום, בלי להיפרד ממנה. כששמעתי רעשים מהסלון, החלטתי לקום.
מתחתי את ידיי ורגליי, שטפתי את פניי וצחצחתי את שיניי. ירדתי במדרגות אל הסלון, בו כרגיל, ראיתי את אימי משוחחת עם מירה.
"שלום." אמרתי בעייפות וישבתי בכיסא, בשולחן שהיה בסלון, עם ארוחת בוקר. כמו תמיד.
נגסתי מהטוסט ואכלתי קצת מהקורנפלקס הסחוט מחלב.
"מה נשמע?" אימי שאלה עם מצב רוח גבוהה.
"בסדר." אמרתי בתשישות.
"מה קרה שאת כל כך עייפה? תזכרי שעדיין יש בית ספר היום." מירה התערבה לשיחה.
"זוכרת.. לא בא לי כל כך." החזרתי לה.
"מתי הלכת לישון?" אימי תחקרה אותי.
"אה.." התחלתי לחשוב מה להגיד. כי האמת שישנתי בשתיים עשרה בלילה."אחד עשרה. למה?" חייכתי בחיוך מזויף.
"ישנת בשתיים עשרה, נכון?" אימי חייכה והתגאה, כאילו פתרה עכשיו פתרון קשה.
"כן." לחשתי והסטתי את מבטי אל הקורנפלקס הרטוב.
"פעם הבאה, אני רואה שאת יושנת כל כך מאוחר, אני מענישה אותך." היא אמרה ברצינות.
"מה?" הופתעתי. "אימא את אף פעם לא הענשת אותי."
"עכשיו כשאת נהפכת למפונקת, הגיע הזמן לעונשים."
"מה?" נעלבתי. "אני.. אני לא מפונקת!"
"את מגמגמת." היא אמרה באדישות.
ממש נעלבתי. אבל מצד שני היא צודקת, אני מגמגמת. זה אומר שאני לא יודעת לעמוד על עצמי יותר. לא, זה לא יקרה! אני תמיד אהיה כמו שהייתי! אני לא מפונקת!
קמתי מהשולחן ברצינות, התלבשתי כמו שתמיד הייתי לבושה, חולצה כתומה וטעיץ עם חורים. עשיתי תספורת כמו פעם ובקושי התאפרתי.
מירה הגיעה לחדר, היא רצתה לקחת ממני את המסרק. היא ראתה אותי ונבהלה.
"גלי, מה קרה? את עשירה, את לא צריכה להתלבש או להסתרק ככה יותר!"
"אז מה, אני אשאר כמו שתמיד הייתי. לא אתן לאף אחד לרמוס לי את הכבוד." היה לי גוש בגרון, שביקש כבר שאצעק, אחרי שלא צעקתי הרבה זמן.
"גלי, תנצלי את הזמן הזה. את תמיד תישארי מי שהיית באופי. קצת לשנות את התדמית, מה קרה?"
שתקתי. הפניתי את מבטי לרצפה החלקה והנקייה.
"זה בגלל מה שאימא שלך אמרה, נכון?" היא שאלה.
הנהנתי בשקט. "תראי מה קרה לה, לא אכפת לה מאיך אני מרגישה. את קולטת, זאת לא אימא שלי."
"זאת היא. היא פשוט לא רגילה לזה עדיין, תני לה זמן."
"כן, כדי שהיא תהפוך למגעילה. מושלם."
"את תראי, היא תמיד תהיה מי שהייתה. כמוך. את עדיין גלי של פעם. כסף או לא כסף, את עדיין את." היא חייכה חיוך כזה שממש עודד אותי. הוכיח לי כמה היא חברה אמתית ואחות חורגת טובה.
"עכשיו, תחזרי לעצמך." היא צחקה, זרקה עליי את הבגדים הנקיים וסגרה את דלת החדר.
נשארתי בחדר, ישבתי על המיטה, פגועה, מרגישה שהדמעות מתחילות לרדת.
אני רוצה לחזור ענייה, אני לא רוצה להיות אישה שלא עומדת על שלה.
אני רוצה להיות עם אימא שאכפת לה ממני. שהיא יודעת להגיד את הדברים ברוך.
אני לא רוצה להיות רדודה, להתחיל לגמגם כשמישהו מעליב אותי.
לא, זה לא קורה!
אני.. לא מאמינה.. שדווקא כשאני מגשימה את החלום שלי, הכול מדרדר.
כסוף סוף, יש לי את הבית שמגיע לי, אני מרגישה יותר רע מקודם.
בעטתי בקיר, בכאבים גדולים וטמנתי את ראשי בכרית. לפתע, נשמעה דפיקה בדלת.
"גלי, את הרבה זמן שם, הכול בסדר? אנחנו צריכות ללכת." מירה שאלה.
"כן.." גמגמתי, מנסה לחזור לעצמי. "אני מיד באה." התלבשתי במהרה, בבגדי החדשים.
הסתכלתי שנייה אחרונה במראה והתחייבתי לעמוד על שלי, לא משנה מה יקרה.
יצאתי מהחדר בדף חדש שוב ונקי לגמרי. אבל מאחורי הדף, הייתה ההבטחה שאשאר כמו שאני.
מירה נראתה מודאגת, היא ראתה שאנחנו מתחילות לאחר בגדול. היא אחזה בידיי ורצה לדלת.
אימי נופפה לנו לשלום, בעודה שותה עדיין מהקפה. לא התייחסתי. היא תלמד בדרך הקשה להיות כמו שהיא הייתה.
אני יודעת, זה לא יפה במיוחד, אבל היא ממש העליבה אותי. שתלמד. זאת לא נקמה, היא מקבלת את מה שמגיע לה, אם היא לא אומרת לי סליחה, אז אני ממשיכה בדרך של הלמידה.
נכנסנו לבית ספר, ליום משעמם במיוחד. עידו חטף מידיי את מירה ונשארתי לבד.
החלטתי שמגיע לי עוד חברה, אני לא מסוגלת להיות לבד בהפסקה. הלכתי לכיתה הפתוחה, בה ראיתי את שני ויולי מדברות ומרכלות על השכבה. ישבתי לידן על השולחן.
הם הסתכלו עליי מוזר, כאילו מה אני עושה פה. שאלך למירה כבר. (הייתי ידועה בגלל שהייתי החברה הכי טובה של מירה, הייתי צמודה אליה.) פתאום, משום מקום, שני פלטה:
"אז, רבת עם מירה?"
"לא. פשוט יש לה חבר, אז הגיע הזמן שיהיו לי חברות חדשות. בלי כוונה של להחליף, היא זאת שהחליפה אותי." ניסיתי לא ללכלך על מירה, מה שלא הצליח.
"השמועה אומרת שאת גרה עם מירה. איזה הזוי, הלוואי שלי זה היה קורה עם שני." יולי אמרה וחייכה אל שני, שני חייכה אליה חזרה.
"איך את יכולה להתגורר עם מישהי שמחליפה אותך בלימודים? זה כאילו, מה זה לא נעים." שני שאלה.
"אמ.. היא לא ממש מחליפה אותי, יותר נכון, עידו חוטף לי אותה."
"והיא מסכימה." יולי ניסתה להסיט אותי נגדה.
"לא יודעת. אולי היא לא רוצה להעליב את עידו. בכל זאת היא גרה איתי, זה מספיק."
" תקשיבי, הגיע הזמן שתתגלי לעולם האמתי. מירה בטח תתחיל להיפגש עם עידו גם מחוץ ללימודים ואת לא תהיי קיימת בשבילה יותר."שני אמרה באכזריות." זאת האמת לאמיתה. בואי תהיי איתנו, אנחנו בחיים לא ננטוש אותך." היא הוסיפה וחייכה חיוך ערמומי.
"אני.. מבולבלת אני לא יודעת. רציתי שתהיי לי מישהו לשיחה בהפסקות."
"טוב, תקשיבי, ניתן לך את הזמן, אבל בינתיים, עד שמירה לא באה אלייך, את איתנו." יולי אמרה בנימה רגועה ומעודדת.
"תודה, אני ככה באה ואתן מקבלות אותי?" חייכתי.
"כן, בטח. אנחנו מכירות אותך ממזמן, חיכינו שתעשי את המהלך ותתקרבי אלינו. ידענו שמתי שהוא, יהיה בעיה עם מירה ותבואי אלינו. אל תדאגי, את בידיים טובות." שני חייכה, כאילו היא פתאום מלאכית ולא הרכלנית של השכבה.
חיבקתי את שתיהן בהכרת תודה. זה באמת היה נחמד מצדן.
נגמרו הלימודים, חזרתי הביתה, טיפה מתרחקת ממירה, שעדיין הייתה עם עידו.
זה נכון? היא באמת שוכחת ממני? אבל לא רציתי להרחיק לכת וניסיתי ליהנות מהזמן שלי אייתה.
כמעט שכחתי מהפגישה שלי עם שובל, עד שמירה הזכירה לי את זה בבית.
"את תאחרי לפגישה של שובל, מה את עושה פה?" היא פתאום פלטה.
נזכרתי. אמרתי תודה למירה ורצתי לחדר להתלבש. לבשתי חולצה כזאת אפנתית של מותג, ג'ינס ונעלי אולסטאר. (כן זה היה באופנה.)
התאפרתי קצת, הסתרקתי ויצאתי מהבית, רצה לבית הקפה. איחור של עשר דקות, זה היה קרוב.
ראיתי את שובל יושב בשולחן העגול בחוץ, עם פנים מהורהרות ולחוצות.
רצתי אליו. התחבקנו בהתחלה ואז התיישבנו.
"איפה היית?" הוא שאל כשהתיישבנו.
"סתם, אתה יודע, דברים של בנות." חייכתי חיוך מסתורי, הוא חייך אליי חזרה, כאילו הבין אותי.
"וגם, בסך הכול איחור של 10 דקות." הוספתי.
"צודקת, אני פשוט בן אדם שלא רגיל לאחר." הוא הסכים איתי.
דיברנו קצת, הכרנו אחד את השנייה, היה כיף לדבר ולאכול באותו זמן קור-אסון וקפה.
לפתע, צץ משום מקום, בן אדם מוכר כזה, בשולחן קצת רחוק מאיתנו, שיער בלונדיני, נעלי אולסטאר כחולות, עיניים כחולות. לפתע, הוא הסתכל עליי. מיד הסטתי את מבטי אל שובל חזרה.
אז, פתאום, כשנתתי את המבט האחרון שלי בו, שמתי לב מי הוא.
עידו! מה הוא לעזאזל עושה פה? הורס לי עוד דברים?
טוב ניסיתי לא להתייחס, נשמתי עמוק והמשכתי לדבר עם שובל, שהתחיל לחשוד במבטים שלי על עידו.
"הכול בסדר?" הוא שאל, מסיט את מבטי אליו.
"כן.." אמרתי בדאגה.
"זה לא נראה ככה." הוא התחיל לחשוד. " את בסדר?" הוא שאל שוב.
"כן, לגמרי בסדר, נמשיך לדבר?" חזרתי על עצמי.
"אוקיי." הוא אמר בדאגה.
פתאום, ראיתי שעידו מסמן לי סימן, כאילו אבוא אליו. תהיתי אם לעשות את זה או לא.. לבסוף, אזרתי אומץ, אמרתי לשובל שאני הולכת לשירותים שנייה והלכתי לכיוון של עידו.
——-
אהבתם? שלושה תגובות וממשיכה:)
ותודה על כל הפרגונים, אתם רק גורמים לי להמשיך.
ולא כתבתי אתמול, בגלל תשעה באב. גם יום שני לא כתבתי, בגלל שהייתה לסבתא שלי יום הולדת.
מקווה שאהבתם את הפרק, גם אם יש לכם הערות, תגיבו, לא אפגע משום דבר:)