אהבה היא לא כמו באגדות.. פרק 2. (עם דבר מגניבבבבבב.)

דבר ראשון: רוצים לראות מראה מגניב לפני הסיפור? הנה קישור:
http://img0.liveinternet.ru/images/attach/c/5//3970/3970473_sprite198.swf
אני מזהירה: אני אוהבת לכתוב את הפרקים, אבל בלי תגובות, אני מרגישה די מעפנה כזאת.
אז שתדעו, לא יהיה תגובות, לא יהיה פרק הבא.
———————–
פרק שני:
שוב אני חולמת את הסיוט הזה. עידו בא אליי, רוצה לנשק אותי. אני מתרחקת ממנו לאחר שהוא גילה לי על חנות הנשיקות, אני מגמגמת כמו עלובה ובורחת בבכי.
אני מנסה להתעורר, לצאת מהמסך הלבן שבו אני יחד עם עידו. והוא מחייך לי את חיוך השובר לבבות שלו.
הוא אומר לי גלי, קורא לי בשם הפרטי. קולו הרך שובר אותי. אני מתעוררת, בצרחה. אימי קמה בדאגה, בפעם השביעית. אני לא מסוגלת לומר לה את הסיוט, אני אומרת לה:' סתם סיוט.' מתהפכת וחוזרת לישון.
לא מסוגלת להפציר את השם הזה, 'עידו.' אבל 'עידו' מתנגן לי כל הזמן בראש. ואני לא יכולה לעשות כלום.
כאילו עידו מושך לי בחוטים, כמו בובה. המראה שלו כול הזמן בעיניי. אני מדמיינת אותו גם בחיים האמתיים, לא בשינה. אני מנסה להוציא אותו ממוחי, לא מצליחה. הולכת לים, למירה, להמון דברים. אבל לא דברים שעולים כסף. הלוואי ויכולתי להגיד את המילה: 'יש לי כסף ללכת לשופינג.' אבל לא, אני לא יכולה להגיד אותה. כי זה לא נכון. אתם יודעים כמה פעמיים הציעה לי מירה לצאת לשופינג בכסף שלה? בחיים לא הסכמתי. ואני גם לא אסכים. לא אתן למישהו לרחם עליי. בחיים לא!
עכשיו בטח עידו מסתכל עליי ברחמים, הבחורה שנישקה אותו כמתיחה, (כן..בטח.) אני בטוחה שהוא לא מאמין והוא חושב שאני מאוהבת בו. מה שנכון. אבל אני לא מאוהבת בו יותר. אני רואה אותו כשטן.
שטן שמתנגן לי כל הזמן בראש. שטן שאני שומעת את הקול שלו באוזניי..
"גלי?" הוא שאל, בבית הספר. חשבתי שאני מדמיינת,אבל הוא באמת אמר את זה.
"מה אתה רוצה?" אמרתי באדישות, בעודי מסדרת את הלוקר.
"אני חושב שמגיע לי סליחה. את נישקת אותי בלי להחזיר לי את הכסף. אני חכתי לך, אבל את לא מדברת איתי. כאילו אני הרע פה." הוא אמר את הברור מאליו.
"נכון. אתה צודק. אתה הרע פה, אני התאהבתי בך שנתיים." אמרתי שוב באדישות, כאילו לא אכפת לי מהעובדה שהתאהבתי בו כל כך המון זמן."חשבתי שאתה אוהב אותי גם, למרות שלא הכרנו. לא רציתי לפספס את ההזדמנות, אז נישקתי אותך. אחר כך שגיליתי שאתה חנות נשיקות, גיליתי כמה צבוע וסנוב אתה. אתה לא חייב לי שום דבר ואני לא חייבת לך. אם אתה רוצה את הכסף, אין לי. אני מקבלת 3 שקלים בחודש ובזבזתי אותו על ברד." סגרתי את הלוקר והתכוונתי ללכת, אבל הוא עצר אותי בידיו.
"מה אתה רוצה?" השתחררתי ממנו והתחלתי להתעצבן.
"אני לא ידעתי שאת ענייה. לא ידעתי שאת מאוהבת בי שנתיים."
"חבל שלא ידעת קודם, ככה ראיתי את עצמך האמתי ולא הייתי מתאהבת בך. ואף אחד לא צריך את הרחמים העלובים שלך."
"למה את מתנהגת אליי כל כך מגעיל?"
"זה מה שמגיע לך." אמרתי והפעם הלכתי, בלי שהוא יעצור אותי.
לא הרגשתי מנצחת, הרגשתי יותר רע עם עצמי. 'למה את מתנהגת אליי כל כך מגעיל?' המשפט החדש שהתנגן לי בראש.
מולי ראיתי את מירה, רצה בהתנשפות, מאחרת לבית ספר. כרגיל.
"מה הפסדתי?" היא שאלה.
"אה, כלום. הפסדת רק חמש דקות מהשעה שאנחנו נפגשות." היא לא מאחרת לשיעור, אלא לזמן שאנחנו נפגשות ומדברות לפני השיעור. "הפסדת חצי ריב עם עידו." אמרתי באדישות.
"מה?! פספסתי דבר כזה?! הכול, עכשיו." היא דרשה בתקיפות.
"אה, סך הכול הוא רצה שאבקש סליחה, על שלא נתתי לו כסף, אמרתי לו את האמת בפנים, שהתאהבתי בו שנתיים, אמרתי לו שהוא צבוע ומגעיל, הוא אמר לי למה את מתנהג כל כך מגעיל וכ'ו" אמרתי בחוסר אכפתיות.
מירה עשתה פרצוף נעלב. " את באמת מתנהגת מגעיל, מאז הנשיקה." היא לחשה והלכה.
נעצרתי במקום. אני באמת כל כך מגעילה? אני באמת התנהגתי אליו כול כך מגעיל? אני כזאת? ממתי? הייתי ישרה מדי? באמת?
———
סליחה על שני הפרקים הקצרים. אם יהיו פה יותר מ-3 תגובות, אני מבטיחה שהפרק הבא יהיה ארוך יותר. 2 תגובות ממשיכה, 1 לא. 0, בכלל לא.