אהבה היא לא כמו באגדות.. פרק 3. (עם דבר מגניב שוב!)

לפני זה: תודה לאנשים שתמיד תמיד קוראים את הסיפורים שלי, שלא קוראים רק פרק 1 ואחר כך נעלמים.. כי התגובות גורמות לי לאושר, אני לא מכריחה אף אחד, אבל כשאנשים מגיבים על סיפורך או מחמיאים, זה עושה לי טוב בלב.
הנה משהו מגניב: (אתם לא מצליחים להעתיק את הקישור? תכתבו לי בתגובות ואכתוב לכם אותו בתגובות.) נמווווווווווו: http://img0.liveinternet.ru/images/attach/c/5//3970/3970475_sprite278.swf
פרקקקקקקקקקקקקקקק שלישי:
הרגשתי כל כך רע בלב, הרגשתי שאני מרושעת ומגעילה. (פעם הרגשתם את ההרגשה הזאת? זה ממש צורב בלב.) באתי בחוסר כוח לבית, צונחת למיטה ישירות.
"מותק, מה קרה?" אימי המלאכית, ישר ראתה את מצב רוחי וניגשה אליי.
"אני.. אני מרגישה מגעילה." יללתי.
"למה את מרגישה ככה?" היא ליטפה את שערי השחור כעורב.
"אני דיברתי מגעיל לחברתי הכי טובה ולילד אחד." לא פירטתי על הילד. ואימי כבר יודעת מי זאת החברה הזאת. "לכולם יש את ההרגשה הזאת, תתקשרי למירה, תגידי סליחה. תגידי גם מחר סליחה לילד הזה. בטח שאין לך את הטלפון שלו אם את אף לא דיברת איתי עליו."
"אימא, אין לנו שיחות יוצאות. יש רק נכנסות." לחשתי.
"נכון." היא הרכינה את ראשה. כאילו היא אשמה בזה שאבא שלי עזב אותה. אימא שלי תמיד הייתה מלאכית. "אז תבואי למירה עד הבית. זה לא חדש."
"אני,אני לא יודעת. את חושבת שהיא תכניס אותי אחרי זה? היא לא תמציא שהיא עסוקה או משהו?"
"מותק, היא חברה שלך. היא אוהבת להיות אייתך. אני בטוחה שהיא לא תנסה להתחמק, אם היא לא יכולה אז היא לא. אל תכריחי אותה, גם אל תחשבי שהיא חברה מזויפת בגלל זה."
"ברור שלא אחשוב ככה, אימא!" התאכזבתי קצת, על מה שהיא חושבת עליי." ברור שאבין אותה אם היא לא תרצה!"
"סליחה. אני רק אומרת לך לעשות את הדבר הנכון."היא אמרה בהצטערות והוסיפה לאחר מכן:" אני יודעת! קודם, תלכי למקלחת, תתרענני." היא דיברה כאילו זה איזה רעיון גאוני.
"מה?" הרמתי את ראשי מהמיטה ומבטי היה עלייה. "אימא, התקלחתי לפני יומיים, אסור לנו להתקלח יותר מפעם בשבוע!" הופתעתי, כיוון שאין לנו מספיק כסף, לדאוג גם לאוכל ולמים וגם לפעמיים בשבוע של מקלחת.
"אל תדאגי," היא חייכה בחיוך המושלם שלה. "אני אדאג לקבל יותר משכורת. סך הכול תבזבזי שתי שקלים, לא נורא!" היא אמרה, מטפחת את גבי.
"תודה אימא." אמרתי וחיבקתי אותה. היא נישקה אותי במצחי ואמרה: "מה עשיתי שזכיתי בבת כזאת?" והיא גם דחפה אותי למקלחת.
המקלחת שלנו לא ממש מפוארת, בקבוקים קטנים של שמפו ומרכך, שאנחנו ממש שומרות.
היא לוקחת רבע מהחדר, שזה לא כל כך הרבה. החדר של האמבטיה והשירותים ממש קטנה.
היא מלאה באבק, שמתפורר אחר כך ויורד במים. אבל משום מה, כל הזמן יש אבק.
הפעם לא היה כל כך הרבה אבק, כי התקלחתי לפני יומיים.
התקלחתי במהירות, כמו שאני רגילה, יצאתי מהמקלחת ושמתי את בגדיי הרגילים. מכנס קצר וזול בצבע שחור ובעשרים שקל, גופייה כחולה ב10 שקל, סנדלים חומים אבל עם פרפרים בצד. (לא זוכרת את המחיר, מרוב שזה קטן עליי.)
חושבים שאני ערסית, אבל כשרואים את ההתנהגות העדינה ובאותו הזמן הביטחונית שלי, רואים שאני לא כזאת. כלומר אני לא חזקה, אבל אני עומדת על שלי ומגיבה על כל עלבון.
דפקתי בדלת המפואר והשחור של מירה. הדלת היה חלק ממש קטן מביתה הגדול של מירה.
הבית שלה הוא וילה, בצבע לבן. ברכה בצד, גינה גדולה כל כך. יש לה גם חתול לבן, קטן, ואני מתה עליו.
"כן?" היא פתחה. היא ראתה אותי וקצת נראתה נעלבת. כאילו היא לא רוצה אותי פה.
"מירה, תקשיבי, אני מצטערת. התנהגתי אלייך ממש מגעיל ואני עכשיו מצטערת. תוכלי לסלוח לי?" הסתכלתי על הרצפה היפה של מירה, (נו הרצפות האלה שיש בבתים לפעמיים, לפני שאתה פותח אותם. נו שכחתי את החומר שממנו זה בנוי!!!)
"אני, אני סולחת, בטח." היא נשמעה לא בטוחה בעצמה.
"הכול בסדר?" שאלתי ועשיתי פרצוף עקום, כאילו אני מריחה משהו מסריח.
"כן, הכול בסדר." היא חייכה חיוך מזויף והזיעה.
"לא, מירה משהו קורה פה. אני חברה שלך ארבע שנים! אני יודעת מתי את משקרת."
"אני, אני מצטערת, אבל לא אוכל לספר לך עכשיו. אספר לך מחר,ביי." היא אמרה וטרקה לי את הדלת.
נשארתי המומה, פי היה פעור. אף פעם לא ראיתי אותה משקרת ככה. בעצם כן, פעם אחת, אבל זה לא משנה עכשיו. די נעלבתי מטריקת הדלת שלה. הלכתי קצת חוששת ומהססת, מרגישה שמשהו היא מסתירה ממני. בטח מחר היא תחשוב על תירוץ מספיק טוב כדי לשקר לי. היא בטח תתאמן מול המראה, מנסה לא להזיע או לחייך חיוכים מזויפים. אני מכירה אותה, ככה היא עושה. כשהיא מתכוננת למשהו, היא מדקלמת מול המראה, מנסה לשפר הכול. ככה היא גם עשתה כשמישהו הציע לה לצאת אייתה. היא נלחצה כל כך, שהיא רצתה להתכונן. אני ממש לא מבינה אותה. יש לה הכול בחיים, מה היא כבר תפסיד? אני ענייה ואני אף פעם לא רוצה להיות מושלמת. מירה חולמת להיות כזאת, היא אף פעם לא רוצה להראות רעה, מרושעת. אף אחד לא רוצה, אבל מתי שהוא חייבים להגיד את האמת והיא לא מעזה לעשות את זה. היא חושבת שהיא תראה רעה ויצא לה רק רע מזה. זה כל כך מעצבן אותי!
ניסיתי להתעלם מהכעסים שלי, לחשוב שאתמול הייתי ממש מגעילה ואם מירה מסתירה ממני משהו, זה מגיע לי. אני בטוחה שהיא סלחה לי אבל היא לא האמינה לסליחה שלי. היא הייתה נראית כאילו היא מתמקדת במשהו אחר.
הלכתי בדרך והתבוננתי בכל ביתי הפאר. מירה חייה ברחוב פאר, ששם כול הבתים עשירים ויפהפים.
כולם כל כך הרבה מפונקים, אני רואה את האנשים בבתים האחרים מזלזלים במירה, כשהם רואים את התספורת האדומה שלה והבגדים ה"לא מגונדרים" שלה. הבגדים שלה יותר יפים משלי! ורואים שמירה בכלל לא שייכת לבתים האלה, אבל ההורים שלה כן. היא רוצה לעזוב את הבית הזה, שיפסיקו כבר לצחוק על התספורת שלה. היא רוצה ללכת אפילו לרחוב שלי, לרחוב של העניים, בשביל שיפסיקו לצחוק עלייה. אני די מרחמת עלייה. אבל אני לא מראה את זה, כדי שהיא לא תתבאס יותר.
איך הגעתי בכלל למחשבה הזאת? לא זוכרת. טוב אז קיצור- חזרתי לבית שלי.
שם אימא שלי הכינה לי את השניצלים הרגילים שלה, גם אם היא מכינה אותם 20 פעמיים ביום, הם עדיין טעימים.
היא חיכתה לי בספה, עם צלחת השניצלים מפלסטיק בידה.
"תודה אימא!" רציתי לחבק אותה, אבל לא הייתה אפשרות עם השניצלים בידה.
"הכול בשבילך." היא הניחה את הצלחת על השולחן מפלסטיק ואני ישבתי אייתה. "אז, איך הלך?"
"לא טוב. לא טוב בכלל." גירדתי בשערי בגלל מחשבות.
"מה קרה?" היא נבהלה וראו שהיא מעוניינת בבעיה. (בגלל זה אני אוהבת את אימא שלי! תמיד מעניינים אותה הבעיות שלי! אני אצלה מקום ראשון!)
"היא סלחה לי." ואז אימא חייכה. "אבל, היא נראתה מודאגת, היא נראתה כאילו היא מסתירה ממני סוד. ניסיתי לשאול מה היא מסתירה, אבל לא הגעתי לכלום." נאנחתי, נוגסת בשניצל הטעים.
"הו." היא הרהרה."בעיה. תקשיבי, אני אומרת לך, תני לדברים לזרום. אל תלחצי עלייה, בסוף האמת תתגלה. היא תמיד נגלית." היא חייכה, כאילו זה רעיון גאוני. מה שנכון.
חיבקתי אותה כאות תודה וחזרנו לאכול את השניצלים הטעימים.
אני לא יודעת מה יקרה, אבל כמו שאמרה אימי, לזרום.
—————–
לא כל כך ארוך, אבל אין לי המון רעיונות, מצטערת. מקווה שאהבתם!!