אהבה היא לא כמו באגדות.. פרק 5(בבקשה תגיבו,השקעתי.)

תודה לכל מי שמגיב, או לפחות שקורא. אולי היו רק 2 תגובות בפרק הקודם, אבל זה לא אכפת לי. אני ממשיכה! (אבל רק בגלל שלא אכפת לי זה לא אומר שמי שקורא את זה לא מגיב.. כן?)
פרק 5:
הם.. הם.. הם התנשקו. לא האמנתי למראה עיני, הייתי חייבת לדעת מי זה עם הכובע. חייבת.
הם הלכו יד ביד לביתה של מירה. ראיתי חיוך על פניה של מירה.
אוי אני כזאת מרושעת, הם זוג אוהבים!! למירה פשוט היה קשה להתגלות בפניי, זה הכול. הייתי צריכה לתת לה זמן. אוף.
הלכתי באטיות לביתי, 20 דקות, חושבת על כמה מרושעת אני. עד שפתאום, מישהו תפס לי ביד.
נבהלתי. לבי עצר באותו רגע. הסתובבתי כדי לראות מי זה, ראיתי את המישהו עם הכובע.
אבל הפעם, ראיתי את פניו. עידו! עידו? עידו. עידו חבר של מירה? איך היא יכלה לעשות לי דבר כזה? התאהבתי בו שנתיים! שנתיים! והיא פשוט לוקחת אותו ממני.
"מה.. מה אתה רוצה?" השתחררתי.
"אני ראיתי אותך, ראיתי אותך מסתתרת בשיח, רואה אותנו."
"סליחה, לא התכוונתי, פשוט…" הרגשתי שאני לגמרי מבולבלת.
"אני יודע, היא התחמקה ממך. רצית לדעת מה היא מסתירה ממך. אז הנה, אני החבר שלה."
"כן.." השפלתי את מבטי לכמה שניות. "היא ראתה אותי?" פניי הפכו למודאגות.
"לא, לא. אל תדאגי. ותדעי, שאם את עומדת לכעוס על מירה.." הוא אמר אבל עצרתי אותו.
"לא, אני לא כועסת עלייה. התאהבתי בך וזהו זה נגמר." ניסיתי לנקות את עצמי מכל המעשים שעשיתי קודם. "מה? באמת?" הוא היה נראה קצת מופתע ונראה לי קצת נעלב.
"כן." אמרתי ולאחר מכן הוספתי: "למה אתה כזה מופתע?"
"חשבתי שזה ישנה לך.. טוב עזבי, לא משנה. רק אגיד למירה שאת יודעת עלינו ושאת לא כועסת בכלל. בגלל זה היא לא רצתה לספר לך."
"רגע אחד, כמה זמן אתם ביחד?" שאלתי.
"אנחנו.." הוא השפיל את מבטו. "אנחנו ביחד שלושה חודשים.." ראו בפניו שהוא הובך.
"מה?!" עכשיו התעצבנתי. "אני הפסקתי להתאהב בך לפני שבועיים!"
"אני.. יודע." הוא לחש. "אני לא מאמינה.. אז למה התנשקת עם אחרות בחנות הנשיקות הזאת?"
"היא רצתה שתפסיקי לאהוב אותי, אני ידעתי את זה כבר קודם. היא הייתה מעדיפה שתהיי שבורה ממני, מאשר להיות שבורה ממנה."
"אני.. אני לא מאמינה.. איך הכרתם?" התחלתי בחקירה.
"ב.." ואז הוא עצר את עצמו. "רגע אחד, למה נראה לך שאני אספר לך? שחברה שלך תספר!" אמר בחוצפה ובתקיפות והלך לביתה של מירה.
נשארתי ברחוב, המומה. ישבתי בספסל, מנסה לאזן הכל בראש. הייתי כל כך מבולבלת.
איך חברה שלי יכלה לעשות דבר כזה?! איך?! אולי אני לא מאוהבת בו יותר, אבל זה לא אומר שהיא יכלה להיות חברה שלו כשאני הייתי מאוהבת בו. איך היא לא הרגישה רע עם זה?! ואיך אני מגלה את זה רק אחרי 3 חודשים?!
בעטתי בכל האבנים בכעס, ניסיתי לנשום עמוק אבל זה לא הצליח. פתאום, לאחר שעה, אני רואה את מירה מתקרבת אליי בריצה. (דרך אגב, אימי עדיין בעבודה.)
עכשיו אני צריכה להיות כועסת.
"גלי!!" היא צעקה. לא התייחסתי.
"גלי.." היא אמרה בהתנשפות, עד שהגיעה אליי.
"מה?" אמרתי באדישות, בועטת שוב באבן.
"את חייבת להבין אותי! חייבת!" היא התחננה.
"לא! אני לא חייבת! את התאהבת בו כשאני התאהבתי בו! התאהבתי בו שנתיים! שנתיים! ואת כמה זמן מאוהבת בו שלושה חודשים? איך יכולת גם להמציא את הדבר הזה של חנות הנשיקות, זאת את בכלל?" אפשר להגיד שהיא די נעלבה מהמשפט האחרון, כי היא השפילה את ראשה וישבה לידי בספסל. התרחקתי ממנה וישבתי בצד.
"גלי.." היא התחילה שוב.
"עזבי אותי." אמרתי, קמה מהספסל ורצה סתם. למקום שאני לא מכירה.
לא הסתכלתי אחורה, רציתי לבכות באותו שנייה. אבל לא, עצרתי את הדמעות. עידו בכלל לא שווה את הדמעות שלי. הוא שוויצר כמו שהיה. אני לא יודעת מה מירה מוצאת בו, כי אני יכולה להגיד, גם אחרי מה שהיא עשתה לי, שהיא עדיין גבוהה ממנו. (מטפורה, לא באמת. ) היא עדיין גבוהה ממנו באופי, ברגישות. אבל בכל זאת, לא מסוגלת לסלוח.
אני מרגישה שהעולם שלי התנפץ, אין לי חברים יותר. עשיתי נכון שעקבתי אחריה.
לא רציתי לבוא הביתה, שאימי שוב תגיד לי את אותו הדבר. שהייתי צריכה לזרום. אולי אם הייתי זורמת, הייתי פחות נפגעת.
ישבתי בספסל השני שראיתי, מחבקת את הברכיים הרטובות מדמעות. פשוט לא הייתי מסוגלת יותר. התפוצצתי. שנתיים הלכו להן. יכולתי בקלות להתאהב במישהו אחר, אבל לא. הייתי דבוקה לעידו הזה. חשבתי שהוא מלאך. מלאכים יש רק באגדות.
———
אהבתם?סליחה שזה קצר, פשוט שתי תגובות, לא מזמנות ארוך. ;) חח סתם סתם, אוהבת את כל מי שמגיב לי, אשמח לשמוע הערות.
מקווה שאהבתם.