אהבה היא לא כמו באגדות.. פרק 6 (בבקשה תגיבו, השקעתי.)

הלכתי בסוף הביתה בעצבות, לא רציתי לספר לאימי שום דבר. חייכתי חיוך מזויף אליה, אכלתי את השניצלים הרגילים שלה בחוסר כוח והתנחלתי במיטה כל היום. ברור שאימי שמה לב לחיוכי המזויף, אבל היא פשוט ראתה שזה לא הזמן לשאול. כזאת אימי, כל כך מושלמת. בלעדיה, מה הייתי עושה? מחפשת את אבי הרשע? שנטש אותי ואת אימי? בזמן כלכלה אפסית? בחיים לא.
מרוב התנחלות במיטה נרדמתי לכמה שעות, עד שהפלאפון צלצל. השם 'מירה' הופיעה על הצג, לצערי עניתי.
"מה?" שאלתי באדישות.
"אני מבקשת ממך סליחה. מכל הלב."
"אבל מירה, למה עשית את זה?" שאלתי.
"בהתחלה פניתי לעידו רק בגללך, רק בגלל שאת כל הזמן הסתכלת עליו והיה לי כבר נמאס. אז רציתי שהוא יצא אייתך לדייט ו.." עצרתי אותה באמצע.
"ומשם הוא ידע את השם שלי, נכון?" שאלתי, מאוכזבת.
"כן."
"אה. טוב סליחה, תמשיכי."
"ובסוף איך שהוא יצא שהוא מאוהב בי."
"אז ענית לזה?"
"כן. הרגשתי נורא, באמת. אבל התאהבתי בו אחר כך גם, ואז המצאתי את חנות הנשיקות, כדי שלא תהיה מאוכזבת ממני. "
"אוקי."
"אז את סולחת? בבקשה."
"אני עדיין צריכה לחשוב על זה מירה, אני התאהבתי בו שנתיים."
"הבנתי. אבל את תחשבי על זה, נכון?"
"כן."
"אוקי, ביי."
"ביי." אמרתי וניתקתי במהרה.
לא רציתי לסלוח לה כל כך מהר, אבל משום מה, הבנתי אותה כל כך. הבנתי שהיא ממש הרגישה נורא, אבל אי אפשר להגיד התאהבתי בו קודם בקטע של אהבה. כנראה שהאהבה של מירה יותר חזקה מהאהבה שהייתה לי אל עידו. אחרי הכול, היא פנתה אליו, כשאני בכלל לא.
אבל איך שהיא כעסה עליי בזיוף, איך שהיא הסתירה ממני את זה.. את זה היא לא אמרה.
נדפקתי שוב בכרית, הטחתי בה, ניסיתי להוציא ממני את כל הכעס שהיה לי עלייה.
פתאום, אימא שלי צצה בדלת.
"מתוקה, הכול בסדר?"
"כן אימא." השבתי בעודי נותנת עוד אגרוף לכרית.
"את לא נראית בסדר.." והיא שוב, כרגיל, ליטפה את שערי.
"אני בסדר." לחשתי, במלוא השקר.
"ריב עם מירה." ניחשה.
"עקבתי אחריה וראיתי את.."
"את מירה ועידו מתנשקים." הבטתי בה מופתעת. איך היא נחשה ככה? מי יכול לנחש ככה?
"איך.. ניחשת..?"
"חמודה, דבר אחד שמירה יכלה להסתיר ממך זה האהבה שלה אל עידו. זה היה די צפויי."
"את צריכה להיות בלשית."
"אנסה להתעסק עם זה…" גיחכה. גיחכתי יחד אייתה.
"אני בטוחה שלא סלחת לה כל כך מהר.."
"לא. אמרתי לה שאני רוצה לחשוב על זה." אמרתי ולאחר מכן הוספתי: "אבל, אמרת לי לזרום, כשידעת בעצם את התשובה."
"כי הייתי מעדיפה שתגלי את האמת, כשהיא תגלה לך. אם את תגלי את האמת בדרך הרעה, זה רק יגרום לך לכעוס עלייה יותר."
"נגיד שהבנתי." צחקתי והיא צחקה יחד איתי.
היא בלגנה את שערי המתולתל ואמרה: "אז את תהיי בסדר, נכון?" ודגדגה אותי בבטן.
"כן! כן! רק תפסיקי!" צחקתי.
היא עצרה. פנייה היו רציניות פתאום, היא מלמלה כמו משהו 'חייבת ללכת..'
זה היה מפחיד. הבטתי בה זמן ארוך, מנסה להבין מה קרה לה. אבל לא הצלחתי. אני לא קוראת פרצופים כמוה. היא הסתירה את פנייה בעזרת ידיה, יושבת בספה שבסלון ולא אומרת מילה. (הצצתי מהחדר.)
———————
סליחה שזה קצר. פשוט רציתי לשמור על המתח.