אהבה היא לא כמו באגדות..פרק 7 בבקשה תגיבו, השקעתי.

פרק 7:
"אימא..אימא.." ניסיתי לגעת באמי בעדינות, מנסה לעורר אותה.
"די.." היא לחשה, מכסה את פנייה בעזרת ידיה.
"אימא, אני מספרת לך הכול, תספרי לי גם."
היא הורידה את ידיה. הלכתי אחורנית מבהלה. עיניה היו אדומות ופניה היו לבנות כמתה.
"זה לא משהו שאפשר לספר לך עכשיו. את לא בגיל המתאים."
"בסדר, אימא." הבנתי את הרמז וחזרתי לחדרי, מפוחדת.
לראות את אימא בוכה, זה פשוט מעציב. אני רואה שהיא עצובה ואין לי מה לעשות בשביל לעודד אותה.
זה ממש מבאס. למה הכול בא בבום אחד גדול? למה? איך שמירה בגדה בי, איך שעידו נישק את חברתי הכי טובה, איך שאימי פתאום הפכה לקרה כמו מתה.
הכול משתנה בעולמי, אני כל כך מבולבלת. אבל למה זה מגיע לי? למה זה קורה דווקא לי? מה עשיתי רע בעולם? מה?
ניסיתי לחייך חיוך מזויף, כדי לעודד את עצמי, אבל אני ידעתי שהוא מזויף. אז לא היה טעם. פעם ראשונה, שאימי לא באה אליי כשאני בוכה. בכיתי במיטתי, יללתי יללות קטנות, כדי לא להטריד את אימי. היא ישבה בספה כל היום, עם ידיים מכוסות. זה דבר שממש הפחיד והדאיג. והעובדה שלא יכולתי לעשות כלום.. פשוט הורסת אותי.
יום אחרי, פשוט לא דיברתי עם אף אחד. אימי בכלל לא אמרה לי כלום, היא נרדמה בספה שלה, אז לא רציתי להעיר אותה כדי להכין לי כריך, הכנתי כבר לבד. כריך עם ממרח, פשוט.
לא דיברתי עם עידו ומירה. אין לי כוח אליהם. כשמירה ניסתה לגשת אליי, שואלת אם סלחתי לה, לא עניתי לה. למה? כדי שהכול יתפוצץ לי בפנים שוב? ולאחר מכן, ראיתי את מירה ועידו מתנשקים שוב, בבית ספר, בפומבי. בטח הם מרגישים הקלה איומה על זה שסוף סוף גיליתי אותם. האמת, שזה קצת צבט לי בלב. אבל התעלמתי. לא רציתי לראות את הפנים המאושרים שלהם יותר, לא היה לי אכפת.
פתאום, כשרצתי ללוקר עם כל הספרים, מישהו התנגש בי. הוא רץ לכיוון הנגדי.
"תסתכל לאן אתה הולך." פלטתי, מארגנת את הספרים.
"אני אעזור לך." הוא הושיט את ידו ועזר לי לקום עם הספרים.
"תודה." לחשתי.
"נעים להכיר." הוא הושיט את ידו כאות הכרות. לחצתי אותה. "שמך? שמי שובל."
"שמי גלי." חייכתי חיוך קל. אחרי כל היום הזה, הרגשתי סוף סוף מצוין.
נופפתי לשלום, הולכת לדרכי.
המראה שלו נצרב גם בזיכרוני. שיער חום עם קוצים, עיניים תמימות בצבע ירוק, בגדים קלים כאלה לא מגונדרים וגם לא עניים. אבל לא ציפיתי עליו דברים. אני לא חשבתי שניפגש שוב.
שמתי את הספרים בלוקר, מתכוונת ללכת לשירותים, שוב התנגשתי. בשובל.
"חח פעם שלישית גלידה," צחקתי.
"סליחה, אני כזה מגושם."
"טוב גם אני התנגשתי בך." חייכתי.
"אז שוב שלום.."
"שלום." אמרתי, מנופפת לו לשלום שוב.
איזה קטע, אני מתחילה לחשוב שהוא עושה את זה בכוונה. בכל מקרה, התכוונתי ללכת לשירותים, עד שהתנגשתי שוב במישהו. הפעם לא בשובל. בעידו, בלי מירה. (איזה הפתעה!) הפעם החיוך שלי ירד.
"היי." אמרתי באדישות.
"היי, סליחה."
"סליחה גם אני, אני גם התנגשתי בך." שוב אמרתי באדישות, אי אכפתיות.
"אוקי, בי." הוא אמר ונופף לשלום.
"בי." הייתי כבר רוצה שיעוף לי מהפנים. (סליחה על הביטוי.) גם לא נופפתי לו לשלום.
סוף סוף, הגעתי לשירותים. איזה בן יצא משם, משירותי הבנות.
"אתה הרגע.." גמגמתי, במופתעות.
"כן, נכנסתי לשירותי הבנות. זה היה בטעות, לא הסתכלי על השלט, מצטער." אמר והלך.
כמה בנים כבר אני נפגשת? עכשיו ילד תמים כזה, שיער בלונדיני, עיניים חומות, קצת נמוך, דיבר איתי. לא ידעתי את שמו בכלל. אני גם לא צריכה את השם שלו. כשאני לבד כל האנשים בעולם נפגשים איתי?
סוף סוף יום הלימודים הזה נגמר, רצתי הביתה, בחוסר סבלנות ובחוסר רוח, מצפה לראות את אימי קצת שמחה.
אך לצערי, אני לא יודעת. אימי, במקום ללכת לעבודה, נרדמה על הספה כל הבוקר והלילה. מה קרה לה? למה היא כזאת? ממתי היא מפספסת יום עבודה? אבל לא היה לי נעים להעיר אותה, אז פשוט הנחתי את התיק שלי ברצפה ושוב צנחתי על המיטה.
פתאום שמעתי אנחות כאלה, מהסלון. מיד רצתי לאימא, לראות אם היא התעוררה.
"אה.." היא פקחה את עיניה בקצת.
"אימא, למה ישנת כל היום? פספסת יום עבודה."
"מצטערת מתוקה שלי.. אבל אני לא צריכה לעבוד יותר." היא אמרה בחיוך קל. עיניי נפערו וחיוך גדול נראה על פניי.
"באמת? למה?"
"כי… רגע אני צריכה להתעורר ואז אגיד לך את ההודעה.." היא קמה, הולכת לכיור ושוטפת את פנייה.
היא חזרה. היה לה חיוך, גם לי היה. ישבתי מולה בספה, ובחוסר סבלנות, רציתי לשמוע את ההודעה.
————-
אהבתם? וואו אני כותבת יותר מדי קצר.. סליחה. יש שאלות למטה, אתם יכולים להגיב עליהם, אם בא לכם. אבל בבקשה תגיבו לפחות! אשמח לשמוע ההערות ואני מקווה שאהבתם.