אהבה זה לנצח – פרק 4

פרק 4:
התעוררתי וראיתי הכול לבן ואחרי כמה שניות הכל התפקס וראיתי את תום, מייק, מאור, אמא שלי, אבא שלי, ג'יני, אנה ואלכס (השלוש האחרונים אלו החברות הכי טובות של אליאנה) יושבים בחדר מודאגים ולחוצים ואחרי כמה שניות של התבוננות בחדר הבנתי שאני בבית חולים ואמרתי בפשטות "בוקר טוב" וכולם הסתכלו אלי, מאור "התעוררת" וכולם קפצו אלי לחבק אותי, אני "אני מרגישה כאילו ישנתי שנה" אמרתי באודי מתמתחת, אמא שלי "מקוקה שלי את ישנה כמר 3 ימים" "וואו, שברתי את השיא", דיברתי עם כולם והרגעתי אותם, עשו לי כמה בדיקות והשתחררתי הביתה. עליתי אל החדר שלי, נשכבתי על המיטה ובכיתי בלי סוף, אני לא יכולה לעקל את זה שכריי איננו, אני לעולם לא יצליח להתגבר אליו, אני כל כך אוהבת אותו, אני והוא זה היה אמור להיות לנצח..
-כעבור שבוע-
כל השבוע אני כבר פה, יושבת ליד המצבה שלו ובוכה, אני ישנה פה, חברים שלי באו לפה וניסו לדבר איתי וכך גם האחים שלי ואחותו של כריי בת ה- 17, אחים שלי כבר כמה פעמים באו לפה עם חברים שלהם וניסו להוציא אותי מפה בכוח אבל אני כל פעם השתוללתי והתנהגתי כמו משוגעת רק כדי להיות כמה שיותר קרובה לכריי ובקושי אכלתי מהאוכל שאימא שלי כל פעם הביאה לי לבית קברות, עד שיום אחד אחרי שבוע שלם שאני פה הגיעו ההורים שלי, האחים שלי, המשפחה של כרי, והמשטרה והודיעו לי שיש לי 2 אפשרויות או בית חולים לחולי נפש או הביתה, אז כבר ההייתי עייפה וחסרת כוחות להלחם בהם אז חזרתי הביתה
-כעבור שנה-
אני בת 16.5 באמצע כיתה י' וכריי היה אמור להיות באמצע כיתה יא' עכשיו אבל זה כבר לא יקרה לצערי, אני עדיין בדיכאון ממותו של כריי, אני לא מתלבשת בבגדים שחורים או משהו כזה, אני נראת בדיוק אותו הדבר כמו לפני שנה ואבל אני כבר לא אנרגטית ושמחה כמו שהייתי פעם והלב שלי ריק.
(תום בן 21 , מייק ומאור בני 19)
חזרתי הביתה מבית ספר, בדרך אמא שלי התקשרה אלי http://www.youtube.com/watch?v=hT_HWIIKbG8 עניתי "היי אמא" "היי מתוקה, מתי את באה הביתה?" "עוד 2 דקות אני בבית, למה?" "אוקיי, אנחנו מחכים לך, ביי" "ביי" אמרתי לה מבינה כבר אחרי שהיא נתקה וחשבתי בראש 'מה כל כך דחוף שהם צריכים לדבר איתי'. הגעתי הביתה "שלום" צעקתי כרגיל כמו שאני עושה כל יום כשאני חוזרת הביתה, אבא שלי "מחודה בואי לסלון בבקשה" באתי לסלון וראיתי את ההורים שלי והאחים שלי יושבים בסלון "קרה משהו? למה אתם לא בעבודה?" תום "דבר ראשון שתדעי שזה לטובתך ושזה יעזור לך להמשיך הלאה בחיים" "או..קי.. , עכשיו אפשר לדעת על מה כל העניין?" אבא שלי "תראי מתוקה, אנחנו שמנו לב שאת איבדת את שימחת החיים שלך ושקשה לך, אז החלטנו שאת תעברי ללמוד בפנימייה 'אלגנדו' ביוסטון וכך תוכלי להתחיל הכול מחדש כי זה עושה לך רע להיות קרובה לקבר של כריסטופר" ההייתי די בשוק, מצד אחד אולי הוא צודק, אולי זה יעשה לי טוב להתרחק מהכול אבל מצד שני אני לא רוצה לעזוב הכל וללכת, אני "ואם אני לא רוצה?" שאלתי בנימה רגועה "אז את תצטרכי ללכת בלי רצון כי כבר רשמנו אותך והטיסה מחר בבוקר" "מזה?!" צעקתי "ולא חשבתם אולי לשתף אותי בהחלטות שאתם עושים לי על החיים? פנימייה? באמת?!" צרחתי אליהם וירדו לי 2 דמעות כאילו מה עובר להם שראש?! לשלוח את בת שלהם, האחות שלהם ופנימייה במדינה אחרת בארצות הברית?!, מאור חיבק אותי חזק ולחש לי באוזן "זאת פנימייה מפוארת לעשירים, אני, מייק ותום נבוא לבקר אותך פעם בחודש וביום הראשון שלך נבוא איתך, אל תדאגי יהיה לך שם יותר טוב מכאן, את תראי" חיזקתי את החיבוק בו, המילים שהוא אמר לי באמת חיזקו אותי ותום ומייק הצטרפו ועשינו חיבוק קבוצתי של אחים "בסדר, אני מסכימה ללכת לפנימייה הזאת" ההורים שלי חיבקו אותי ואמרו לי "את תראי, הפנימייה הזאת תעשה לך טוב" "אני יכולה להזמין כמה חברים כדי להיפרד מהם? " אמא שלי "כמובן מתוקה, כמה שאת רוצה" והיה לי חיוך ממזרי…