אהבה זו לא אגדה פרק 37

אני רציתי למשוך את הזמן בשביל הפרק הזה בשביל להפציע אותכם בפרק ארוך שהשקעתי בו מלא מלא מלא זמן (אני רצינית, לקח לי כמה שבועות), וסוף סוף גמרתי אותו! אני עכשיו כותבת את הפרק הבא, ואני לא רוצה להרוס לכם או משהו, אבל ממש כאב לי הלב שאני שכתבתי אותו. אבל אני לא רוצה לגלות יותר מדי, אבל אני מקווה שלפחות תיהנו מהפרק הזה! אה, ועוד דבר קטנטן, יש כאן קטע מעט אינטימי, אבל הוא לא יותר מדי, אז אם אתן לא רוצות לקרוא אותו, פשוט תדלגו עליו.

צעדתי בצעדים קטנים אל עברו, מנסה לשמור על השקט. הוא רק עמד שם והוציא דברים מהתיק והכניס אותם ללוקר, והוצאי דברים מהלוקר והכניס אותם לתיקו. הוא לא שם לב למה שקרה סביבו. מושלם.
שמתי את הקופסה מאחורי גבי, והתקדמתי בצעדים אטים ושקטים לעברו. בדיוק שהוא סגר את דלת הלוקר שלו ובא להסתובב, קראתי: "הפתעה!"
אלכס צעק מבהלה וקפץ במקומו. ואז שהוא הבחין בי הוא התנשף בהקלה. "משוגעת! כמעט היה לי התקף לב בגללך."
"זה מה שרציתי." אמרתי בצחוק והושטי לו את הקופסה שהחבאתי מאחורי גבי.
"מה זה?" הוא שאל והצביע על הקופסה.
"הפתעה." אמרתי בפשטות.
"כן, הבנתי את זה שצרחת את זה וכמעט עשיתי במכנסיים." הוא עשה פרצוף ולקח את הקופסה מידי. הוא ניער את הקופסה והקשיב לרעשים מבפנים.
"נו מה זה יכול להיות, פצצה?" התלוננתי. "נו תפתח!"
הוא משך בכתפיו ופתח את הקופסה. הוא הביט בתוכנה, בי, ושוב בתוך הקופסה. "זה… זה מה שאני חושב שזה?"
"אה-הא." חייכתי והנהנתי. "הקסדה שחפרת לי עליה חודש."
"אבל זה עולה הון! איך יכולת לשלם על זה?" הוא קרא בתדהמה.
משכתי בכתפיי. "תמיד יש לי קופת חיסכון שאני ממלאת כבר שנים, וגם ככה אני לא רוצה לקנות שום דבר, אז קניתי לך את הקסדה." אמרתי את זה כאילו זה שום דבר, אבל האמת שזה כן היה. זאת בעצם מתנת פרידה ממני אליו. רק שהוא לא יודע את זה.
ובלי שום מילים או אזהרה, אלכס מחץ אותי בחיבוק. "תודה, אן! תודה, תודה, תודה!"
"זה בסדר," צחקתי וחיבקתי אותו חזרה.
"זה לא!" הוא התנגד והתנתק מהחיבוק. "זה דבר סופר יקר ובזבזת את הכסף שלך בשבילי! לא שאני אומר שזה היה נכון, אבל תודה." הוא חייך. ורק בשביל להבהיר את הנקודה הוא נישק אותי נשיקה ארוכה.
"זה בסדר, כבר אמרתי לך." צחקתי שהוא ניתק את שפתיו משלי.
"טוב, הבנתי את הרמז." הוא וויתר. הוא פתח את הלוקר שלו שוב, והכניס את הקופסה לבפנים. "בואי, שלא נאחר."
לקחתי את ידו והלכתי איתו ביחד אל עבר הכיתה.
"רגע," הוא אמר לפתע ועצר. "למה הבאת לי את הקסדה?"
"כי אני רוצה." עניתי כאילו זה מסביר הכל.
"לא, אני מתכוון אם יש משהו מיוחד היום." הוא הסביר. "יכול להיות שיש לי יום הולדת ולא ידעתי על זה?"
צחקתי והנדתי בראשי לשלילה. "תחשוב קצת."
הוא חשב לכמה רגעים. "יום האהבה?"
נאנחתי. "היום אנחנו חצי שנה ביחד, דביל."
"שיט! זה היום?" הוא קרא.
הנהנתי.
"יואו, אני מצטער, ששכחתי!" הוא מיהר להתנצל.
"ידעתי שתשכח." נאנחתי, אבל לא הרגשתי נורא פגוע. למרות שעוד מעט לא היה טעם בכלל לחגוג כמה זמן אנחנו ביחד, כי אנחנו ניפרד בכל מקרה.
"סליחה, מצטער, לא התכוונתי לשכוח!" הוא התנצל שוב והחזיק בידי. "את יודעת מה? אני אפצה אותך!"
"תפצה אותי? איך בדיוק?" שאלתי בחשד. אני מאוד מקווה שזה פיצוי שאני אוהב, ולא משהו שהוא חושב בתור פיצוי טוב (אם אתם מבינים למה אני מתכוונת).
"אה…" הוא חשב לכמה רגעים. "אולי פשוט נעשה משהו אחרי בית ספר? אני יחשוב על משהו עד אז."
שקלתי את ההצעה שלו לכמה שניות. "הממ… אני מקווה שזה היה משהו טוב."
אלכס נשף לרווחה. "אני יחשוב, אל תדאגי."
"יש לך עד סוף היום!" הזהרתי אותו. "אני יחכה לך מחוץ לשער." עזבתי את ידו והתקדמתי לכיתה הבאה שלי.
"מצטער, שוב!" הוא קרא אחרי.
"ביי!" קראתי ונכנסתי לכיתת לשון.

"הגעתי!" הוא קרא מתנשף.
אני עמדתי שעונה על השער, מחכה שהוא יגיע סוף סוף. "תודה רבה שטרחת להגיע." אמרתי בציניות.
"היי, המורה החזיקה אותנו בביולוגיה! היא לא נתנה לנו לצאת עד שנגמור לכתוב מהלוח, והיא כותבת המון."
צחקקתי והנדתי בראשי. "אוקי, מה שתגיד."
"טוב יפה שלי, מוכנה?" הוא שאל.
"למה?"
"זאת ההפתעה." הוא אמר, לא נותן שום מידע נוסף.
"אוף."
"או יותר נכון הפתעות." הוא הוסיף אחרי כמה שניות, ורוחי התרוממה מעט.
"נו? אז למה אנחנו מחכים?" אמרתי ולקחתי את ידו, גוררת אותו אל עבר האופנוע שלו.

"אני יכולה לפתוח עניים כבר?" שאלתי את אלכס שכיסה את עניי בידו.
"לא! זה יהרוס את הקטע."
צחקתי ונתתי לו להוביל אותי למקום הסודי שהוא לא היה מוכן לגלות לי במשך כל הנסיעה.
"רגע…" אלכס אמר והוליך אותי צעד אחד ימינה, עוד שתיים נוספים קדימה. "הנה!"
"אתה יכול להוריד את הידיים שלך כבר?"
"בסדר, בסדר." אלכס התלונן והוריד את ידו מעניי.
הבטי מסביב, מנסה לבלוע את הכל בעניי. "רעיון מקורי." אמרתי לבסוף.
"מוזיאון אומנות." הוא אמר. "לקח לי קצת זמן, אבל חשבתי שזה היה טוב. שנינו אומנים, שנינו חובבי אומנות, זה מושלם. את לא חושבת?"
״כן…״ אמרתי. אני מודה, ציפיתי לקצת יותר. הוא לקח אותי לארוחה רומנטית בשביל דייט ראשון, וביום החצי-שנה שלנו הוא לוקח אותי למוזיאון אומנות? אבל בשביל לא לפגוע בו, ניסיתי להיראות נרגשת.
אלכס לקח את ידי והוביל אותי אל עבר הכניסה.
שילמנו דמי כניסה ונכנסנו לתוך המוזיאון. המוזיאון היה יפה, באמת, אבל לא הייתי כל כך מרוכזת. רק עכשיו הבנתי שאלכס באמת שכח שהיום אנחנו חצי שנה ביחד. כל מה שקורה עכשיו זה רק משהו בהתראה קצרה, הוא באמת שכח. אבל עוד מעט הוא יצתרך לשכוח אותי, כי אני גם ככה עומדות לעזוב אותו בקרוב.
״את יודעת,״ הוא התחיל לדבר. ״אני לא הבאתי אותך לכאן סתם.״
״מה זאת אומרת?״
״זה המקום הראשון שהייתי בו לפני שעברתי לכאן,״ הוא הסביר בזמן שהלכנו במסדרונות. ״ריק רצה שנראה את מקום לפני שאנחנו עוברים, אז הוא לקח אותי ואת אמא שלי לכאן. בגלל שזה לא היה הדבר הכי מדהים בעולם, התחמקתי החוצה לאיזה מועדון.״ הוא הפנה את ראשו והביט בי. ״ושם פגשתי אותך.״
"אז אפשר לומר שנפגשנו בגלל ריק?" אמרתי לבסוף.
"בסדר, אם את רוצה לשים את זה ככה." אלכס אמר מבואס.
צחקתי מפרצופו המבואס, שנראה די משעשע. "תירגע, אני חושבת שזה די רומנטי." הרגעתי אותו.
"כן, ממש כמו רומיאו ויוליה." אלכס גיחך ועטף אותי בזרוע אחת.
"אל תגזים, אני לא רוצה שתמות לי!" קראתי.
הוא צחק ונישק את ראשי. "טוב, בואי נמהר, כי אנחנו צריכים לעזוב בקרוב!"
"מה זאת אומרת?" שאלתי. "הם סוגרים מוקדם או משהו?"
"לא, אבל אם את רוצה שנספיק להפתעה הבאה, אנחנו נצטרך להזדרז." הוא ענה והוביל אותי בהמשך המסדרון.

"טוב, כדי שנזדרז!" אלכס קרא שהחנה את האופנוע מול חוף הים.
"למה?" שאלתי אותו בפעם המיליון.
"את רוצה לפספס את ההפתעה?" אלכס שאל שהורדתי את הקסדה מראשי.
"לא." עניתי חזרה שהוא הוריד את הקסדה שלו מראשו.
"אז בואי."
ירדנו מהאופנוע, ואלכס לקח את ידי. מיהרתי איתו, רצה על גבי החול שהתפזר לכל עבר בגלל הרוח הקרירה של החורף שעברה שם, אל מקום שלא הכרתי.
"לאיפה אתה לוקח אותי?" שאלתי אותו בפעם המי יודע כמה.
"את תראי!" הוא ענה בהתרגשות, ובסוף עצר ליד סלע.
"הגענו?" שאלתי אותו מתנשפת מהריצה.
"כבר." הוא ענה והוביל אותי אחרי האבן למעין מערה מוסתרת, מין מערת גולשים מהסוג הזה שאתה יכול לראות ממנה מה שקורה בחוץ בתוכה , אבל מבחוץ אתה לא יכול לראות מה קורה בתוכה.
"מה-" התחלתי לומר, אבל שתקתי שראיתי מה היה מונח לפני: פיקניק לאור נרות.
"אהבת?" אלכס שאל. "רק לפרוטוקול, בן דוד שלך עזר לי קצת, וגם חברות שלך. לא בדיוק היה לי זמן לעשות את זה בעצמי."
"פשוט… אין לי מילים." אמרתי מתפלאת שחיוך מרוגש התחיל להתפשט על שפתיי.
"קיטשי?"
"רומנטי." תיקנתי אותו עם חיוך על שפתיי. "זה הדבר הכי רומנטי ומתוק שמישהו אי פעם עשה בשבילי."
נראה לי שאם לא היה חשוך, הייתי יכולה לראות את אלכס מסמיק.
"טוב, זה מגיע לי על זה שהייתי כל כך אטום ושחכתי שזה היום." הוא הסביר. "וגם קנית לי את הקסדה שרציתי כבר כמה שבועות, הייתי צריך לומר לך 'תודה' איכשהו."
"אבל דבר אחד לא הבנתי," אמרתי והפניתי את מבטי אליו. "למה למהר?"
הוא העיף מבט אחורה. "בשביל זה."
הסתובבתי, וראיתי את השמש שוקעת, ועננים משייטים בשמים שנצבעו בצבעי ארגמן. השמיים עצמם היו צבועים בגוונים וורודים, אדומים, סגולים וזהובים. השמש הושקעת צבעה את המים בכתום וורוד, וגרמה להם להיראות כאילו הם זוהרים מעצמם. התמונה הייתה פשוט עוצרת נשימה.
"פיקניק בשקיעה." אלכס הסביר. "אני חושב שראיתי את זה באיזה סרט פעם, לא זוכר."
ואז, פשוט בלי מילים, התנפלתי על אלכס בחיבוק מוחץ שכמעט הפיל את שנינו על החול.
הוא מחץ אותי אליו, נותן לי להתענג על חום גופו, להרגיש את ידו החסונות מחבקות את גופי הקטן. הלב שלי פעם כמו משוגע מההתרגשות, והיה נראה לי שאלכס שמע אותו מרוב שהוא פעם חזק.
הרמתי את ראשי מכתפיו, והבטי בו. הוא החבר הכי מדהים שאי פעם יכולתי לבקש. "אני אוהבת אותך," אמרתי. "יותר מכל דבר שאי פעם אהבתי בחיי."
הוא חייך ותפס בפניי, מוחץ את שפתיי לשפתיו בנשיקה עדינה. כל כך אהבתי את מגע שפתיו, את רכות העור של ידו כנגד לחיי, את התחושה שאני מקבלת כל פעם שאני מנשקת אותו, כאילו כל העולם לא קיים וזה רק אני והוא. מה שאני אוהבת בנשיקות שלנו, שזה פשוט מגביר את רגש האהבה שלי ושלו, וגורם לי בכל פעם להבין כמה אני אוהבת אותו.
"טוב," הוא אמר אחרי נשיקה ארוכה. "האוכל גם ככה קר, אז אולי אם נאכל עכשיו נספיק להציל ממנו משהו."

"טוב די, אני לא יכולה להכניס כבר גפרור לפה." אמרתי אחרי שגמרתי לאכול.
"אז יש יותר בשבילי." אלכס משך בכתפיו ושתה מכוס המיץ שלו.
"אתה תמיד רעב, אתה שם לב?"
"יש לי הרבה תיאבון." הוא הסביר ולקח ביס מהתירס.
צחקתי ואספתי את רגליי אליי. צפיתי בשמש שכמעט וכבר שקעה במים, הזוהר שלה הולך ונודם. הרגשתי נפלא. אני כאן, מול השמש השוקעת, ליד הבן אדם הכי מדהים שאי פעם יכולתי לבקש. אבל שוב ושוב העובדה הקטנה והמציקה הרסה אותי לאט לאט- העובדה שאני אצטרך לעזוב אותו. כל שנייה שחולפת אני מרגישה את האבן על לבי מכבידה עליי יותר ויותר, ואם אני לא אספר לו, אני פשוט אתפוצץ.
"אתה יודע," אמרתי לפתע, עדיין מביטה בשמש השוקעת שמכעט ונעלמה. " אני אף פעם לא הבנתי איך זה קרה שנפגשנו."
למזלי, אלכס בדיוק גמר לחסל את קלח התירס שלו, אז הוא ניגב את ידיו במפית, והנהן, מנסה לעודד אותי להמשיך.
"כאילו, איך יכול להיות שבטעות פגשתי אותך, וכל זה קרה? כל זה בגלל תאונה אחת?" שאלתי לחלל האוויר והעפתי את מבטי אליו.
"האמת…" אלכס התחיל לומר, נבוך מעט. "זה לא בדיוק נכון."
"מה זאת אומרת?" שאלתי מבולבלת.
"אני… אני יכול להתוודות על משהו?" הוא שאל, עדיין מובך.
הנהנתי לאישור.
"אני…" הוא התחיל לומר. "אני לא במקרה פגשתי אותך. את זוכרת שאז ישבת בבר? היית עם החברות שלך נראה לי, או משהו כזה. אני ישבתי לא רחוק ממך. רציתי לגשת אלייך, לנסות להתחיל איתך, משהו." הוא שילב את רגליו והביט בשמש ששקעה. "ואז פשוט קמת ועזבת. לא רציתי לוותר בכזה קלות, אז אפשר לומר שעקבתי אחרייך. היית כל כך שקועה בלמצוא את החברות שלך, שלא שמת לב שמישהו התנגש בך. ראיתי שאת עומדת להתרסק שם על הרצפה, אז מיהרתי לתפוס אותך."
הבטי בו כל הזמן הזה, מבינה שהכל לא היה במקרה . אבל זה גם לא היה מתוכנן. אבל בכל זאת, מה היה קורה אם הוא כן היה מוותר ולא עוקב אחריי? מה היה קורה אם כל כך אחד מאיתנו היה ממשיך בדרכו ולא היינו נפגשים מעולם? לא, עדיף שאני לא יחשוב על זה. עוד מעט אני גם ככה יצטרך לשכוח ממנו, לעזוב אותו, לשבור לו את הלב ולברוח.
"ברגע, ברגע שפקחת את העניים…" אלכס המשיך לפתע, קולו שקט, כאילו הוא מפחד שאני אשמע. "אני… אני לא יודע מה עבר עליי. אני נשבע שזה הרגיש כאילו הזמן נעצר. זה כאילו כל העולם פשוט נדם, וזה רק אני ואת. כל מה שיכולתי לראות זה אותך, כל העולם פשוט היה במיות, ואת ואני האנשים היחידים שקיימים. בהתחלה זה היה כל כך מוזר, כי בחיים לא הרגשתי ככה. זאת הייתה הרגשה כל כך משונה, אבל אחרי שחשבתי על זה, קלטי ש… שאולי אני מרגיש אלייך משהו." הוא לא הביט בי, רק בחול מתחתיו, לא מצפה שאני יענה לו.
אני בכלל הייתי המומה מזה שהוא הרגיש בדיוק את מה שאני הרגשתי שנפגשנו לראשונה. שנינו התאהבנו באותו הרגע, אהבה ממבט ראשון.
"גם אני." אמרתי לבסוף.
הוא הביט בי, מבטו קשה לפענוח, אבל ניצוץ קטן בעניו.
"ככה בדיוק הרגשתי שאני פגשתי בך אז." המשכתי.
"באמת?" הוא שאל, קולו מעט גבוהה מהרגיל. "כלומר," הוא כחכך בגרונו. "זאת אומרת, באמת?" הוא שאל בקולו הרגיל.
צחקקתי ואחזתי בידו שנחה על מפת הפיקניק שנפרסה על החול. "באמת."
הוא חייך אלי, והתקרב אליי יותר.
ראשי נח על כפתו, וזרועו חיבקה אותי אליו. אף פעם לא חשבתי שאהבה יכולה להרגיש כל כך נפלא.

"אלכס," קראתי שהבנתי שהוא עבר את הבית שלי. "פספסת את הפנייה."
"אני יודע." הוא ענה, והמשיך לנסוע.
"לאן אתה לוקח אותי?" שאלתי.
"שמרתי את הטוב ביותר לסוף." הוא ענה.
אחרי כמה דקות של נסיעה, הוא החנה את האופנוע שלו מול בניין. "הנה זה!" הוא קרא בשמחה.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי שהורדתי את הקסדה שהייתה על ראשי. מולנו ניצב בניין מגורים גבוהה, ולי לא היה שמץ איזה בניין זה, ואם אני בכלל אמורה לדעת.
"את עוד מעט תיראי." אלכס הבטיח שהוא הוריד את הקסדה שלו.
שנינו ירדנו מהאופנוע, ואלכס הוביל אותי לתוך הבניין.
הבניין היה בניין קלסי- כאלה עם לובי גדול בכניסה, וקרוב לעשרים קומות מעליו, עם שתי מעליות וחדר מדרגות. כמה עציצים עם צמחים (שכנראה היו עשויים מפלסטיק) ניצבו פה ושם, ומראה גדולה הייתה קבועה במבואה.
"תן לי לנחש," אמרתי שנכנסו למעלית. "הדירה?"
"אכן כן." הוא ענה ולחץ על הכפתור של קומה 19.
"טוב, בוא נראה איפה ביתך לעתיד." אמרתי ונשענתי על קיר המעלית.
"ביתי העכשווי." הוא תיקן אותי. "והאמת, שהוא גם-"
המעלית נעצרה, והדלתות נפתחו בקול 'דינג!'.
"טוב, אני כבר מתה לראות אותה!" התרגשתי ורצתי מהמעלית.
אלכס מיהר אליי, מוציא את המפתח מכיסו. "איזו התרגשות." הוא אמר בשקט ופתח את המנעול. הוא דחף את הדלת והיא נפתחה, חושפת דירה יחסית גדולה, וריקה ברובה. הייתה כורסה קטנה באמצע החדר, כמה ארגזים לא פתוחים אחד על השני בפינה מורחקת בחדר, ועוד מסדרון שמוביל למקום אחר- כנראה חדרי השינה.
צעדתי אל תוך הבית, מסתכלת מסביב. שמעתי את אלכס סוגר את הדלת מאחוריו, ותוך כמה שניות הרגשתי את זרועו חובקת את מותניי.
"אז מה דעתך?" הוא שאל והחווה אל עבר הסלון.
"נחמד," אמרתי. "ריק כזה."
"כי אין פה כלום חוץ מהכורסה הזאת, מקרר במטבח, ומיטה זוגית באחד החדרים. אה, וגם סנדוויץ" עם עובש באחד הארונות."
"איכס." קראתי והתרחקתי ממנו.
הוא צחק וחיבק אותי שוב. "אל תדאגי, העכברים כבר חיסלו את זה." הוא התלוצץ.
"חתיכת מגעיל." התלוצצתי ונתתי לו מכה קטנה בזרוע. ואז משהו משך את מבטי בזווית עניי. סובבתי את ראשי בשביל לראות דלת הזזה מזכוכית, ומבעדה נראו השמיים החשוכים, הירח המאיר, ואת אורות העיר זורחים מלמטה.
"גם מרפסת? ממש הרווחת." אמרתי.
"את חייבת לראות את הנוף ממנה." אלכס התרגש וגרר אותי אל עבר דלת הזכוכית. הוא הסיט אותה הצידה ומשך אותי לבחוץ.
הבטי למטה, ונשמתי נעצרה לרגע. אורות העיר זהרו מלמטה, והרחק בניינים גבוהים ומוארים בשלל אורות צבעוניים. בתים נפרסו הרחק מתחתינו, ושמיים חשוכים מלאים בכוכבים זוהרים מעלינו עם הירח המלא זורחים מעלינו.
"וואו." אמרתי מתפאלת, וכבר בראשי צצה לה מוזה בשביל ציור מושלם רק מהנוף הזה.
"ידעתי שתאהבי." אלכס חייך אליי. "את רואה שזה שווה לחסוך כסף מגיל 16?"
"אה-הא." הנהנתי. פתאום עבר בי רעד, וקלטי כמה קר כאן למעלה. הרוח הקרירה נשבה והעיפה את השיער מאחורי כתפיי.
"אבל די קר." הוספתי וחיבקתי את עצמי בשביל להתחמם.
"הנה, קחי." אלכס אמר ופשט את מעילו ממנו, ושם אותו על כתפיי, ממש כמו ג'נטלמן אמיתי.
"תודה." אמרתי עם חיוך קטן על שפתי.
"יותר חמים?"
"האמת," אמרתי לא מרוצה, ולקחתי את ידו, עוטפת אותם סביב מותניי. "זה יותר טוב."
הוא גיחך מעט והניח את ראשו על כתפי בעדינות. "כן." הוא הסכים איתי.
אני הייתי עושה הכל בשביל להיות ככה איתו לתמיד, להישאר איתו כאן ואף פעם לא לעזוב את הארץ. אבל זה הולך לקרות. זה הולך להיגמר. זה כואב כל כך רק להיזכר בעובדה שאני עומדת לעזוב אותו בקרוב- והוא אפילו לא יודע את זה. פתאום הרגשתי מועקה בחזה- רגש האשמה מתחיל לאט לאט לחלחל בתוכי. בלעתי גוש בגרון, שאיים על בכי שעומד לפרוץ. אני לא רוצה לעזוב אותו. אני אף פעם לא ארצה לעזוב אותו. הוא האהבה הכי גדולה שאי פעם חוויתי. אני לא רוצה לוותר עליו. אבל אני חייבת. עדיף עכשיו מאשר אחר כך, כל עוד שנינו ביחד, כדי שננצל את הרגע. בדיוק שרציתי לפתוח את פי ולדבר, אלכס עשה זאת המקומי.
"אני יכול להישאר ככה לנצח," אמר, כאילו קרא את מחשבותיי.
"גם אני." אמרתי בקול הכי שמח שיכולתי להפיק, בלהתחשב במצב שאני בו עכשיו.
"אני מצטער שכחתי את היום, אני באמת מצטער." הוא התנצל שוב. "פשוט עם הדירה והכל-"
"זה בסדר, באמת שכן." הרגעתי אותו. "היום אתה פיצת אותי מעל ומעבר."
"באמת?" הוא שאל מופתע.
"כאילו פיקניק לאור השקיעה? אף פעם לא חשבתי שמישהו יחשוב על משהו יותר-"
"עלוב?" הוא הציע עם מעט עצב בקולו.
"הכי-רומנטי-שיש." תיקנתי אותו. "כל בחורה אחרת הייתה הורגת בשביל דבר כזה."
"אבל את לא כל בחורה," הוא אמר וליטף את ידיי שתפסו בשלו. "את הבחורה היחידה שאי פעם עשיתי לה את זה." הוא אמר, אבל אז הוסיף ממש בשקט: "ואני מקווה שגם האחרונה." הוא אמר את זה ממש בלחש, שרק אם תתרכז אתה יכול לשמוע את הלחישה הזאת.
מזל שחושך, כי אני כולי נהייתי לעגבנייה. אני גם קיוויתי זאת, אבל לצערי זה לא יקרה. לעולם.
אני לא יכולה לומר לו את זה. לא עכשיו, לכל היותר.
אז במקום זאת סובבתי את פניי לשלו, ובמהרה שפתיי נצמדו לשלו. נשיקה אחת התגלגלה ליותר סוערת מקודמתה, בעוד אני והוא לאט לאט יוצאים מהמרפסת. בעיוורן סגרתי את דלת ההזזה אחרי, ועטפתי את צווארו של אלכס.
"אז תגיד," אמרתי מתנשפת שהתנתקתי מהנשיקה והעברתי את אצבעי על חזהו. "איפה המיטה הזאת שסיפרת לי עליה מקודם?"
חיוך התפשט מזווית שפתיו ולכל אורך פיו. "חשבתי שאף פעם לא תציעי." הוא ריסק את שפתיו על שלי שוב, ותפס ברגליי והרים אותי, שרגליי עוטפות את מותניו.
תוך זמן קצר הגענו לחדר. המעיל של אלכס נפשט מעליי מזמן, והייתי רק עם חולצה דקה שאיתה הייתי כל היום. אלכס הטיח אותי כנגד הקיר הקרוב, עדיין מנשק אותי בתשוקה. הוא תמך ברגליי בשביל שאני לא אפול, ואני שוטטי עם ידיי מצווארו לאורך חזהו המוצק. ידיי נקברו מתחת לחולצתו, מרגישות את שריריו המוצקים והחזקים, לאט לאט גוררת את החולצה למעלה ומורידה אותה מגופו, רק בשביל שהיא תמצא בפניה מרוחקת של החדר.
אלכס הפסיק להשעין אותי כנגד הקיר והניח אותי על המיטה. אצבעותיי טיפלו בחגורתו, והתחילו לפרום את הכפתורים בזה אחר זה באטיות.
במיומנות הוא בעט את מכנסיו מרגליו, וידו ליטפו את גופי, מעלות את חולצתי למעלה ומעיפות אותה לפינה של החדר. הוא התנתק מהנשיקה הלוהטת והתנשף, אבל חיוך היה פרוס על שפתיו.
"תודה שרצית לעשות את זה." צחקתי והתנשפתי גם כן.
"אני מודה שאני מחכה לזה הרבה זמן, זה מה שאני יכול לומר לך." הוא חייך.
"אז אם אתה אומר את זה ככה…" אמרתי בשובבות ומשכתי את חולצתי מעליי, זורקת אותה לארח חברה לחולצתו של אלכס.
"ואם את עושה ככה…" הוא החזיר באותו המטבע ומשך את מכנסיי ממני, ידיו עולות מעלה על ירכיי. שפתיו נישקו ברכות את שלי, וירדו מטה לצווארי, לחזי, כל הדרך למטה, ובחזרה למעלה.
"אלכס," צחקקתי מתענוג, מושכת את שיערותיו חלושות כשאצבעותיו מטיילות על גופי.
אלכס חזר לנשק את שפתיי, מסובב אותי כך שאני מעליו והוא מתחתיי.
אני התנתקתי משפתיו ונתתי לו נשיקות אטיות לאורך קו הלסת שלו, צווארו, לכל אורך בטנו השרירית, עד למטה, מפסיקה וגוררת בעדינות את מכנסיי הבוקסר שלו למטה.
הוא העביר את ידו על גבי ובתנועה אחת מהירה העיף את החזייה שלי ממני ואל החדר.
תוך זמן קצר היינו מתחת לשמיכות.

אני ואלכס שכבננו אחד ליד השני, מיוזעים אבל מרוצים. ראשי נח על חזהו החשוף, בעוד שהוא מלטף את שיערי בעדינות.
"אן?" הוא שאל.
"מה?"
"את אוהבת את המקום הזה? כאילו, הדירה."
"ברור שכן," אמרתי בחיוך. הדירה הזאת נורא נחמדה, ויש בה תחושה נורא ביתית. הלוואי שאני ואלכס יכולנו לגור בה, שתינו ביחד כמו זוג אמיתי. רק חבל שזה לא יקרה…
"אז, יש לי הפתעה בשבילך." הוא אמר וקם, ואני נאלצתי להוזיז את ראשי.
הוא חפר במגירות של אחת השידות הצמודות למיטה, עד שהוציא משם משהו עם אנחת "מצאתי!". הוא הסתובב אליי עם פנים נרגשות.
"עוד הפתעה? חשבתי שעשית לי מספיק הפתעות להיום, אתה לא חושב?"
הוא צחק והשפיל את ראשו במבוכה קלה. "טוב, זאת יותר בקשה מהפתעה, אבל רציתי לשאול אותך את זה הרבה זמן." הוא הביט בי, וחיוכו לא ירד לו מהפרצוף.
"אתה הולך להציע לי נישואין?" שאלתי בחשד. "כי לדעתי זה יותר מדי מוקדם."
"מה פתאום." הוא צחק ופתח את ידו, ושם נח מפתח קטן ומוזהב.
"מה…" כיווצתי את עניי בבלבול, לא מבינה מה זה המפתח הקטן הזה.
"אני… טוב, אני יודע שאנחנו רק חצי שנה ביחד, אבל… " הוא הביט בי שוב, ויכולתי להישבע שהוא מסמיק. "אני אף פעם לא הרגשתי ככה כלפי אף אחד מעולם. והיה לי את הרעיון הטיפשי הזה ש…" הוא טלטל את ראשו. "בכל מקרה, חשבתי על זה, והדירה הזאת מספיק גדולה להכיל שני אנשים."
ואז נפל לי האסימון. "רגע, אתה מציע לי…?" התחלתי לשאול, אבל לא יכולתי להשלים את המשפט.
"נו? אז מה את אומרת?"
הוא מציע לי לגור איתו? כאן? בדירה הזאת? כל חלק בגופי רצה לצרוח 'כן!' ולחבק אותו, ולהיות הכי מאושרת בעולם. אבל בבת אחת מחשבותיי התחלפו. אני לא יכולה לומר כן, אפילו אם אני ארצה. אני עוזבת, ואת זה אני לא יכולה לשנות.
"וואו, אלכס…" אמרתי לבסוף, המומה מבקשתו, ועצובה כל כך שאני לא יכולה לומר כן. "אני… אני פשוט לא יודעת מה לומר."
"אני יודע שזה בא אלייך בבם כזה, ואת לא יודעת אם להסכים או לא, אבל ייתן לך זמן. תחשבתי על זה." הוא אמר ושתל את הפתח הקטן בידי.
החזקתי במפתח הקטן בכוח, מוחצת אותו בכל כוחי, שאני מנסה לגייס את הכוח ולומר לו את האמת. האמת הכי קשה וכואבת.
"אני… אני לא יכולה לקבל את זה." אמרתי בגרון חנוק והושטי לו חזרה את המפתח.
חיוכו של אלכס לאט לאט ירד מפניו. "מה?" הוא שאל לא מבין. הוא בטח חשב שאני אקפוץ משמחה ואנחנו נעבור לגור ביחד, וזה היה מושלם, ואני פשוט באתי עכשיו וניפצתי לו את האשליה.
"אני הייתי שמחה לגור איתך, אבל…" לא יכולתי להחזיק את הדמעות ונתתי לדמעה אחת לרדת על פניי.
"אבל מה? מה קרה?" הוא שאל מודאג וניגב את הדמעה מפני.
"אני רוצה להסכים, באמת, אבל… אני פשוט לא יכולה." אמרתי בוכה, מנסה להישאר לפחות קצת חזקה, ולגייס את כל הכוח שנותר לי.
"למה? תסבירי לי למה." הוא ביקש ותפס בפניי בעדינות.
"אתה לא יודע כמה זה כואב לי," התחלתי לספר, דמעות יורדות על פניי אחת אחרי השנייה, וליבי כואב כל כך. "אבל אני לא יכולה לגור איתך. אני עוזבת."