אהבה זו לא אגדה פרק 40

אוקי, אז ממש לא רציתי להתחיל ככה, אבל אין לי ברירה. אני ישמע כמו איזה ביץ', אבל מה לעשות. אז…
תגובה אחת?! אנשים, אני משקיעה את הנשמה שלי בסיפור הזה, ואני מקבלת רק תגובה אחת?!
אוקי, גמרתי להישמע כמו ביץ'.
אבל ברצינות, תגובה אחת? אבל אני נורא מעריכה את התגובה היחידה, אבל אני משקיעה מהזמן הפרטי שלי כל יום ושורת את הראש בשביל לכתוב לכם, ואני מקבלת בתמורה תגובה אחת. אני מודה, זה טיפה מעליב.
טוב, די כבר להתלונן, אני יגאל אותכם מחפירות עתידיות כבר מעכשיו. תיהנו מהפרק! :)

-נקודת המבט של אלכס-

קמתי עם כאב ראש נוראי, ועניים מסונוורות מהשמש שבקעה מהחלון. מה קרה אתמול? ניסיתי להיזכר, אבל לא הצלחתי. שמעתי רעש מחוץ לחדר ומיהרתי לקום, אבל כאב פילח את ראשי, ונפלתי חזרה לכרית. עדיין יכולתי להריח את האלכוהול נודף מבגדי, אותם בגדים שלבשתי אתמול.
"אלכס?" שמעתי קול אומר בשקט. אמא הייתה בפתח של חדרי עם כוס מים ביד אחת וכדור ביד השנייה. "איך אתה מרגיש?"
"כאילו טרקטור עבר עליי." עניתי בקול צרוד משינה.
היא חייכה לעצמה והתיישבה לידי על המיטה. "קח, זה יעזור לך."
"תודה."אמרתי וניסיתי לקום שוב, אך כאב הראש החזיר אותי לשכב. "במחשבה שנייה, אולי אחר כך."
היא הניחה את הכדור וכוס המים לידי על השידה.
"מה קרה אתמול?" שאלתי.
"הגעת אתמול באחת בלילה," היא התחילה לומר וליטפה את כתפי. "מישהו הביא אותך, אין לי מושג מי הוא. אתה לא הפסקת למלמל לעצמך, משהו על אן אני חושבת." היא משכה בכתפייה. "הבחור שהביא אותך אמר לי שלך ולחברה שלך הייתה מריבה ושתית מלא. אחרי זה פשוט רצת לשירותים ולא הפסקת להקיא עד שתיים. מאז אתה פשוט שכתבת במיטה וישנת."
"אן?" שאלתי יותר את עצמי, וניסיתי להיזכר מה קרה אתמול. אני זוכר שקרה לי משהו עם אן, אבל אני לא זוכר כל כך מה.
"כן, לא הפסקת לדבר עליה שהשכבתי אותך במיטה. אין לי מושג אפילו מה אמרת."
עצמתי עניים וניסיתי לבלוע את הכאב שקמתי סוף סוף והתיישבתי. הכאב פעם בראשי כאילו גמד קטן דופק לי עם פטיש בגולגולת.
אמא הביא לי את הכדור והמים, ואני לקחתי אותם בשמחה. "אתה זוכר מה קרה?" היא שאלה בזמן שבעלתי את הכדור.
"אני… הכל מטושטש." אמרתי אחרי כמה שניות שניסיתי להיזכר. "הבחור שהביא אותי אמר משהו?"
"חוץ מזה שאתה ואן רבתם, לא כל כך הרבה. הוא אמר שלדעתו אתם בכלל נפרדתם, אבל זה לא יכול להיות הגיוני."
ואז הכל צף חזרה לזיכרוני, כמו גל קר.
"אני נפרדתי ממנה." אמרתי.
"אתה מה?" אמא שלי שאלה מופתעת, וענייה פעורות לרווחה. "אבל חשבתי שאתה אהבת אותה."
"אני לא יודע מה חשבתי, לא ידעתי מה עשיתי, הייתי שיכור!" קראתי להגנתי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי, ואן לא כאן בשביל לשמוע את זה.
"ולמה היית שיכור?" היא שאלה וליטפה את כתפי בעדינות.
"כי… כי רציתי לשכוח שהיא עוזבת." עניתי בשקט.
"אלכס… זה שהיא עוזבת זה לא אומר שתיפרדו לתמיד. אתה תמיד יכול להיפגש איתה מתישהו."
"מתי בדיוק? בעוד כמה שנים?" צעקתי בכעס.
אמא שלי שתקה וקפצה שפתיים.
"זה קשה, אבל הרגשות שלך לא ישתנו כלפיה, ולא שלה כלפיך." היא אמרה לבסוף.
"הם כן." סתרתי את דבריה. "בסופו של דבר היא תבין שאני לא שווה את זה ותעזוב אותי."
"אלכס!" אמא קראה. "איך אתה מדבר."
"אבל זה נכון!" קראתי חזרה. "אני אף פעם לא הייתי מספיק טוב בשבילה. ואני גם אף פעם לא אהיה."
"אבל היא אוהבת אותך," אמא הניחה יד על כתפי. "ותאמין לי, זה הדבר היחיד שחשוב לה. היא אוהבת אותך בזכות מי שאתה."
במקום לענות לה חזרה, פשוט נאנחתי וחזרתי לשכב על המיטה. "טוב, זה מאוחר מדי." אמרתי לבסוף.
"זה היה מאוחר מדי עד שסוף סוף תחליט מה אתה רוצה לעשות לגביה." היא קמה מהכיסא ועזבה את החדר.
שכבתי במיטה ובהיתי בתקרה. אני לא יודע כמה זמן בהיתי בתקרה, עד שהחלטי לקחת את הטלפון לידי ולעשות את המעשה האמיץ ביותר שחשבתי עליו באותו הרגע: להתקשר אליה.
חיכיתי שהיא תענה, אבל אחרי כמה צלצולים הועברתי ישר לתא קולי.
ניסיתי שוב, אבל אחרי 5 שיחות שהאדם היחיד שהגעתי אליו הייתה הגברת של התא הקולי, ויתרתי וניסיתי להתקשר לאחת מהחברות שלה. בטח אחת מהם נמצאת איתה עכשיו, לא?
למזלי היה לי את הטלפון של מור, ומיהרתי להתקשר אליה.
"הלו?" שמעתי את קולה עונה מהצד השני של הקו.
"היא איתך?" מיהרתי לשאול.
"היא לא רוצה לדבר איתך, לא הבנת את זה?" היא ענתה לי בכעס.
"אני חייב לדבר איתה."
"אבל היא לא חייבת לדבר איתך." היא התחכמה.
"מור, עשיתי טעות. אני חייב לומר לה את זה." התעקשתי.
"מצטערת, אבל אתה לא מקבל הזדמנות שנייה." ובזה היא ניתקה את השיחה.
הטלפון נפל מידי, ואני כיסיתי את עניי בעזרת ידי. למה אני חייבת להיות כל כך מטומטם?

שבוע. כבר שבוע אני אורז את הדברים שלי בשביל להעביר אותם לדירה החדשה שלי. שבוע שאני עובד ללא הפסקה בשביל לנקות את הראש. שבוע שאני ואן לא ביחד.
במשך השבוע הזה אני ניסיתי להתקשר אליה, כל יום. או שהיא סיננה אותי, או שאחת מהחברות שלה הרימה את הטלפון במקומה וצעקו עלי מהצד השני של הקו (האוזן שלי עדיין כואבת מהצעקות של מור, אגב).
חשבתי שאם אני ינסה לשכוח ממנה, אולי אני ירגיש יותר טוב. אבל אפילו שהלכתי למועדון בסוף השבוע, ושתיתי כמה כוסות עד שהרגשתי שהאלכוהול מתחיל להשפיע עלי, אני ניסיתי להיות עם בנות אחרות. אבל לא משנה עם איזה בנות ניסיתי להתחיל, אן תמיד קפצה חזרה לראש שלי. זה כאילו היא חלק ממני שאני לא יכול להתנתק ממנו.
אני זוכר את ריח שיערה, שהיה תמיד נעים ורענן מהשמפו שלה. אני זוכר את היד שלה, איך אצבעותיה שלה ושלי השתלבו בצורה מושלמת יחד. אני זוכר את הצחוק שלה, כמו מוזיקה לאוזניים שלי, כמו שאומרים. אני זוכר את העניים שלה, את כל העצב שהיה בהם, עד שאני עזרתי לה להפוך את העצב לשמחה. אני זוכר את הנשיקות שלה, הנשיקות המתוקות, הסוערות, הכואבות, השמחות, כל אחת ואחת מהן. החיבוקים, הצחוקים, הבדיחות הקטנות, כל רגע ורגע שהיה לי איתה. אפילו שהיינו ביחד רק חצי שנה, זה הרגיש כמו שנים ארוכות. אני עדיין אוהב אותה, זה לא נתון לוויכוח. כל חלק וחלק בגופי עדיין אהב אותה והתגעגע אליה, וכל כך רצה להרגיש אותה שוב.
כל כך רציתי לומר לה שאני מצטער. אפילו שהייתי שיכור ידעתי מה אמרתי, ובכל זאת נתתי להם לצאת מפי. אני אידיוט, זה מה שאני. אידיוט מוחלט. נתתי לדבר הכי טוב שקרה לי לחמוק לי בין באצבעות, וזה משהו שירדוף אותי לנצח.
"…אלכס? אלכס!" קול קרא.
"הא?"
"אתה לא מקשיב לי?" מיקה התעצבנה.
"סליחה, מה אמרת?" שאלתי ונשענתי על הדלפק שלפני.
"שאלתי מה עם ההזמנה של שולחן 3!"
"אה, שנייה." סימנתי לה בידי לחכות והפניתי את ראשי אל עבר המטבח. "חנה?"
"כן, אלצ'קו?" היא קראה חזרה.
"המנה של שולחן 3 מוכנה?"
"שמתי אותה לידך לפני עשרים דקות!" היא השיבה.
הורדתי את מבטי לדלפק, ומספר צלחות עם אוכל היו מונחות לפני.
"או יופי, עכשיו היא גם בטח קרה." מיקה התלוננה ולקחה את המנות של שולחן 3. "עכשיו הם הולכים לתת לי טיפ נמוך בגללך." היא נעצה בי מבט כעוס ואז פנתה אל אחורי המטבח, איפה שנמצא המיקרוגל.
חיכיתי עד שמיקה תיכנס למטבח בשביל לפלוט אנחה כבדה. נשענתי על הדלפק על מרפקיי וכיסיתי בעזרת כפות את ידי את פניי.
מאז שעזבתי את אן, אני לא יכול אפילו לחשוב. מחשבותיי נודדות תמיד אליה, ואני ממש לא מפוקס. כל יום אני מרגיש יותר ויותר נורא, כל יום אני מרגיש כאילו עוד ועוד אבן מכבידה לי על הלב. אני רק רוצה לדבר איתה, רק רוצה לשמוע את הקול שוב, פעם אחת אחרונה.
"היי, מה-"
"נו מה את רוצה?! כבר הבנתי שלא יתנו לך טיפ!" קראתי בכעס והרמתי את ראשי, אבל זאת לא הייתה מיקה.
"לא נראה לי שאני צריך טיפ, תודה." אבא חייך אלי.
"אבא?" חייכתי כנגד רצוני. "מה אתה עושה כאן?"
"עצרתי בבית ורציתי לקחת אותך לבלות טיפה, אבל אמא שלך אמרה לי שאתה בעבודה."
"כמה זמן אתה כבר כאן?" שאלתי.
"מאתמול, רציתי להפתיע אותך." הוא משך בכתפיו. "טוב, מה אתה עומד מאחורי הדלפק כמו דחליל? בוא."
צחקתי והלכתי מסביב לדלפק, מביא לאבא שלי חיבוק ארוך. "התגעגעתי אלייך." אמרתי שהתנתקתי מהחיבוק.
"גם אני אלייך." הוא השיב ופרע את שיערי בחיבה, כאילו אני ילד בן חמש.
"אלצ'קו, הנה-" חנה התחילה לומר, אבל קטעה את עצמה. "מי זה?"
"חנה, זה אבא שלי. אבא, זאת חנה. המסעדה כאן שלה." הצגתי בין השניים.
"אבא?" חנה הרימה גבה והניחה את הצלחת על הדלפק. "לא חשבתי שאני ישמע את זה יוצא מהפה שלך." היא ניגבה את ידה בסינר שלמותניה והושיטה יד ללחיצה. "היי, חנה."
"אדם." אבא הציג את עצמו ולחץ את ידה של חנה.
"כמה זמן אתה כאן?" היא שאלה והשעינה יד אחת על הדלפק.
"מאתמול." הוא ענה.
"אה.. חנה?" קטעתי את השיחה הקצרה שלהם. "את לא צרכיה לחזור למטבח?"
"אני בטוחה שחיים ישמח להחליף אותי לכמה דקות. אחרי הכל, לא כל יום אני פוגשת את אבא שלך." חנה חייכה וכבר לקחה אוויר לצעוק לחיים שהיה במטבח, אבל אבא כבר דיבר לפני שהיא תתחיל.
"האמת שאני כבר צריך ללכת, רק רציתי לבלות קצת עם הבן שלי, אבל יש לי עוד כמה סידורים." אדם משך בכתפיו.
"אה, אוקי." חנה אמרה, מעט מאוכזבת.
"טוב, אז אני אלך לי, ניפגש בהזדמנות אחרת?" אבא פנה אלי.
"לא, מה פתאום!" חנה קראה. "לך אלכס, אני בטוחה שמיקה יכולה להחליף אותך."
"לא, אני לא!" מיקה קראה מאחורי המטבח.
"אני ייתן לך בונוס!" חנה הבטיחה לה.
"אוקי!" מיקה קראה מיד אחר כך.
"לא, חנה, אני לא-"
"אין וויכוחים!" חנה קטעה אותי לפני שהצלחתי להתנגד להחלטתה.
"תודה, חנה." חייכתי.
"בבקשה חומד." היא קרצה לי ואז נכנסה חזרה למטבח.
"טוב," הפניתי את ראשי אל אבא. "לאיפה רצית ללכת?"

"אני לא מאמין שגררת אותי לכאן." נאנחתי.
"מה לא בסדר כאן?"
"יש פה ילדים בני 5!" התלוננתי והצבעתי למסיבת היום הולדת שהתחוללה בעבר השני של הגלידרייה.
"אמא שלך אמרה לי שאהבת ללכת לכאן!"
"שהייתי בן 7!"
"טוב, זה מה יש." אבא השתיק אותי. "עכשיו תאכל את הגלידה שלך."
גלגלתי את עניי, אבל אכלתי את הגלידה בכל מקרה.
"אז, מה קורה איתך?" אבא שאל אחרי כמה דקות אכילה.
משכתי בכתפיי שתגובה והמשכתי לאכול את הגלידה.
"נו ספר!" אבא דחק בי.
"אני לא יודע מה!" התלוננתי בפה מלא גלידה.
"מה עם החברה שלך נגיד?" אבא הציע, ואני כמעט נחנקתי מהגלידה.
"מ..מה?"
"שאלתי מה עם חברה שלך." הוא חזר על דבריו.
"אה… בסדר, נראה לי." עניתי תשובה לא ברורה וחזרתי לגלידה.
"אלכס, יש משהו שאתה לא מספר לי?"
שתקתי.
"אלכס…"
"אולי?" שאלתי יותר מאשר אמרתי.
"נו, אתה יכול לומר לי כל דבר!" אבא דחק בי ולקח עוד מהגלידה.
נאנחתי. "נפרדנו."
עניו של אבי התרחבו. "באמת? מה קרה?"
הבטי בכוס הגלידה שלי והשתדלתי לא להסתכל בעניו. רק מהמחשבה על הפרידה, הרגשתי שוב את העצב מחלחל לתוכי.
"אני לא רוצה לדבר על זה."
"אתה יודע שלהוציא את זה יגרום לך להרגיש יותר טוב." אבא התעקש.
"אבא, באמת שאני…" רציתי לומר לו שזה באמת לא רעיון טוב, אבל אני באמת חייב לדבר עם מישהו על זה.
"נו?" הוא דחק בי שוב.
"היא עוזבת." עניתי. לא יכולתי לומר עוד חוץ מזה, כאילו הלשון שלי לא יכלה אפילו לקבל את המילים שהיא מוציאה מהפה.
"את העיר?"
"את המדינה."
"אה." הוא ענה. "טוב… זה קצת משנה את התמונה."
"מה אתה אומר…" נאנחתי ובחשתי את הגלידה החצי נמסה בכוס. פתאום היא לא נראתה לי כל כך מעוררת תיאבון.
"למה היא עוזבת?" הוא שאל.
"האמא החורגת שלה קיבלה עבודה בחו"ל, והיא לוקחת את כל המשפחה איתה." סיפרתי
"הבנתי." אבא הנהן. "אז למה אתה פשוט לא מציעה לה לעבור איתך לדירה? היא מספיק גדולה לשניכם."
"עשיתי את זה," הרמתי את מבטי אליו. "ואז היא סיפרה לי שהיא עוזבת."
"אז בגלל זה נפרדתם?" אבא שאל, ההבנה לאט לאט מחלחלת לתוכו.
"כן." נאנחתי.
"רק לפרוטוקול, מי נפרד ממי?"
"אבא!"
"מה?" הוא משך בכתפיו. "אני רק רוצה לדעת."
"אני ממנה." עניתי קצרות.
"למה? חשבתי שאתה מאושר איתה." אבא נטש כבר את הגלידה הנמסה שלו ונשען יותר לכיווני.
"כי אני מטומטם." שמתי את יידי על פניי ונאנחתי.
"שאני פגשתי אותה איתך נראית לי כל כך מאושר, ועכשיו… טוב מאוד שאין לך מראה, כי אתה תיבהל שתראה כמה נורא אתה נראה." אבא אמר.
הורדתי את יידי מפניי והבטי בו. "תודה רבה באמת." נשפתי.
"אני מתכוון, אל תוותר עליה. אם היא עושה אותך מאושרת, תישאר נאמן לה."
הבטי בעניו, ואז חזרה בגלידה הנמסה שלי.
"שאני וויתרתי על אמא שלך…" הוא אמר וקולו כמעט נשבר. "פספסתי את הדבר הכי נפלא שיש,"
ישרתי את מבטי לשלו, ויכולתי להישבע שדמעות נצברו בעניו.
"אני פספסתי אותך, ועל זה אני לא אסלח לעצמי אף פעם." הוא חייך אלי חיוך עקום.
"אז בקיצור, אתה אומר לי לא לוותר עליה?"
אבא הנהן וניגב את עניו. "מתי עוזבת בכלל?"
"ב12 לחודש." עניתי וחזרתי לאכול מהגלידה הנמסה.
"ב12?!" אבא כמעט וצעק.
"כן, למה?" שאלתי עם גבות מכווצות מבלבול.
"זה היום."