אהבה (יותר מידי) טובה

נפרדתי ממך כי בגדתי בך.
בגדתי בדבר הכי תמים וטוב שהיה לי בחיים.
לא יכולתי להסתכל לך בעיניים, אז משכתי עוד כמה שבועות עד שאצטרך לראות אותך ולהתמודד מולך.
ביום שני זה קרה, פקעה לך הסבלנות רשמת לי ב23:20 "קניתי טיסה מחר בערב אני אצלך"
התקשרתי אלייך מיד כשראיתי את ההודעה, וצעקתי עלייך שזה לא מתאים שאת מפילה את
עצמך בלי להודיע מראש. הפחד שלי צעק במקומי.
הגעת כמו שאת – יפה, אמיתית וכנה.
אמרת שאת אוהבת אותי, אחרי הכל, את כל החבילה.
אותי ואת מצבי הרוח המשתנים שלי. אותי כשאני אוהב אותך ואותי כשאני שוכח אותך.

שיחקתי לך בלב כל כך הרבה פעמים שראיתי עם הזמן בעיניים שלך את העמידות שלו.
איך הלב שלך כבר לא נחבט ממני עם הזמן.
עמדת מולי זקופה קיצרת להגיד "אני רק לוקחת את הדברים שלי והולכת" וכך עשית.
הסתכלתי עלייך דקות ארוכות מהסלון, אורזת את המדפים שלך לתוך מזוודה גדולה.
הסתכלתי עם דמעות בעיניים והסתובבתי כדי שלא תראי שקשה לי.
אני זוכר שלא בכית, למרות שכל כך ציפיתי שתבכי, ציפיתי לסצנה שלמה, לבכי, לקריאות חזרה.
הדבר היחידי שאמרת לפני שהלכת "הבטחת לי שלא תעזוב אותי לעולם".
בפעם השנייה שחזרתי אליה הבטחתי לה שלא אעזוב אותה לעולם, כי זה מה שרציתי.
ואז גיליתי שהיא טובה מידי בשבילי, שיש לה נשמה כזאת גדולה וטובה.
שהיא לא אחת שאוכל לצעוק עליה ולהרגיש בסדר עם עצמי.
בפעם היחידה שבה צעקתי עליה היא הביטה בי, הידיים שלה רעדו ואמרה
"הדבר שלי לעולם לא יצעק עליי, זאת לא דרך החיים שאני מאמינה בה".
וכמה צדקת. בא לי לצרוח לשמיים איך צדקת.
בגלל זה לא נשארתי איתך. לא יכולתי לטעות איתך. לא מגיע לך גבר שטועה.
אני טועה המון, טעיתי המון.
לפעמים אני עוד חושב להפוך להיות אדם טוב יותר כדי להיות ראוי בשבילך.
לפעמים אני חושב לעצמי איזה חיים מקסימים היו יכולים להיות לנו ביחד.
עם החיוך היפה שלך, והשפתיים המתוקות שלך והמילים האלה הרגועות שלך.