אהבה ישנה ואחריה חדשה 2 פרק 29

"נועה!" שמעתי את עומר קורא. המום ופגוע.
במהירות התנתקתי מסיימון מבינה מה עשיתי כרגע והתחלתי ללכת לעומר אבל מה שקרה הוא שעומר התחיל ללכת מהר יותר לכיוון הדירה שלו. נחושה בדעתי להשיג אותו.
לא הצלחתי להשיג אותו לפני שהוא נעל את הדלת.
"עומר! עומר תן לי להיכנס להסביר!" קראתי אליו נואשת.
"אין לך מה להסביר לי!" הוא צעק לעברי.
התחלקתי לריצפה והחזקתי את הראש בידי. התחלתי לבכות.
מצד אחד סיימון אני אוהבת את סיימון למרות שהוא פגע בי ועזב אותי. ועומר עזר לי לקום על הרגליים ולהתגבר על הפירדה כמו סיימון עוד בימי תומר.
מצד שני אני אוהבת את סיימון יותר מכל דבר אחר בעולם ואני רוצה להיות איתו למרות שהוא פגע בי ואני לא יודעת למה! אבל אני גם לא רוצה לפגוע בעומר.
לא ידעתי מה לעשות.
החלטתי שוב לנסות לקרוא לעומר שאולי יקשיב לי.
אבל הוא לא.
החלטתי לחזור הביתה להתקשר אליו יותר מאוחר.
יצאתי החוצה והתקדמתי לכיוון המכונית.
מאחורה שמעתי את סיימון קורא לי. טוב אז החלטתי להגיד לו כמה דברים.
"תקשיב לי טוב! אני לא יודעת איך ידעת שאני פה ואני לא יודעת מה אתה רוצה ממני טוב?! אני אחזור על זה שוב! אתה פגעת בי ועזבת אותי! אולי עוד לא התגברתי עליך וזה שאתה פה גם לא עוזר לי להתגבר עליך אבל אני רוצה! אוקיי?! אתה לא קיים יותר מבחינתי! אתה לא מבין את זה?!
אני לא רוצה לשמוע את התירוצים שלך למה עזבת! לא אכפת לי! הייתי עם עומר מאושרת ואז אתה הגעת! אני אוהבת את עומר ואני לא רוצה לפגוע בו אוקיי?! אז תעזוב אותי כבר!" אחרי זה רציתי ללכת הביתה אבל הוא תפס אותי ולא נתן לי ללכת.
"תגיד לי! מה לא מובן באני לא רוצה לשמוע אותך?! אתה לא מבין עד כמה פגעתי היום בעומר ואני לא רוצה לפגוע בו עוד יותר כי כל רגע הוא יכול לצאת אוקיי?! עזוב אותי ותן לי לנסוע!"
אחרי זה כבר הייתי זועמת אז השתחררתי ממנו הלכתי למכונית טרקתי את הדלת והתחלתי לנסוע. לא ידעתי לאן לנסוע. לענבל לשני? הביתה? לא. הביתה אני לא רוצה אמא תתחיל לחפור לי. ענבל ושני? אני לא מסוגלת להיות איתן עכשיו. מה אני יעשה? אין לי אחיות לדבר איתן.
בסוף החלטתי לנסוע הביתה ופשוט ללכת לחדר שלי בלי לדבר עם האף אחד.
וזה גם מה שעשיתי. רק שלא היה לי מזל ואמא שמה לב שנכנסתי וכשנעלתי את הדלת היא ניסתה לשכנע אותי לפתוח אותה. בסופו של דבר היא התייאשה והלכה.
סוף סוף! כבר לא יכולתי לסבול את זה.
החלפתי את השמלה הזאת לאיזה טרנינג ביתי ונשכבתי במיטה.

-נקודת מבט סיימון-
אחרי שהיא הלכה הרגשתי פגוע. המילים שלה חילחלו בי כמו סכינים.
לא יכולתי לקבל את זה.
החלטתי לנסוע אחריה שהיא נסעה.
למזלי היא הייתה ברמזור אז יכולתי להשיג אותה. הייתי מאחוריה כדאי שהיא לא תראה אותי ובסוף הבנתי שהיא חוזרת הביתה.
החנתי מאחור.
לא נכנסתי דרך הדלת כי ידעתי שהיא לא תכניס אותי לחדר.
החלטתי לנסות שיטה אחרת.
ממש מול החדר שלה צמח לו עץ גדול שהוביל ישר למרפסת שלה.
התחלתי לעלות עליו.
החלטתי לנסות את מזלי והתקשרתי אליה. עדיין נשארתי על העץ.
אחרי כמה זמן היא ענתה לי.
"מה אתה רוצה?!" היא שאלה אותי עצבנית.
"אני רוצה שתקשיבי לי." אמרתי לה.
"אין לי מה להקשיב לך! מה להקשיב לתירוצים שלך למה עזבת?! אין לי כוח לזה. אני בטוחה שהם לא כאלה טובים!" היא אמרה לי.
התחלתי להתעצבן. מה הבעיה שלה להקשיב?! אבל המשכתי לדבר אלי הרגוע.
"אני אסביר לך את זה יותר טוב פנים אל פנים." אמרתי לה.
"על מה אתה מדבר?! אני לא הלכת להיפגש איתך!"
"את לא צריכה רק תצאי החוצה למרפסת."
"מה על מה אתה מדבר?" היא שאלה ויצאה למרפסת.
בדיוק אז קפצתי אליה למרפסת.
"מה אתה עושה כאן?!" אלה אותי בעיניים מתרחבות.
"באתי לדבר איתך."
"טוב דבר." היא אמר לי.
"אוקיי אז.. מה שקרה…" התחלתי לגמגם.
"רואה דיברת! עזר לך לא! עכשיו לך!" אמרה והתחילה ללכת לתוך החדר.
"נועה הייתי חייב לעזוב! אמא שלי חלתה בסרטן!" אמרתי לה. היא הסתובבה אליי בעיניים מתרחבות.