אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת 2 – פרק 6

״איפה היא?״ שאלתי בהסטריה את אבי שישב וקבר את ראשו בין ידיו, דניאל לראשונה היה צריך להתאמץ בכדי להשיג אותי.
״היא עדיין חסרת הכרה״ הוא אמר כשראשו עדיין קבור בין ידיו.
״בגלל זה קרה?״ שאלתי בפחד ודניאל סופסוף הדביק את הקצב שלי וחיבק אותי מאחור.
״בגללך״ ענה בעוקצניות, דניאל פתח את פיו בכדי לומר משהו אך עצרתי אותו.
״בוא נלך לשתות משהו״ הצעתי בכדי להרחיק אותו מהמקום והוא הנהן.
״את בסדר?״ הוא שאל וחיבק אותי מהצד, הנהנתי והתקדמנו למזנון המסריח שהיה שם.
״לולה, את רוצה לאכול משהו?״ הוא שאל והנדתי לשלילה, הרגשתי מפורקת מבחינה נפשית והקיבה שלי התהפכה כך שלא יכולתי לאכול כלום.
התיישבתי באחד מהכיסאות שהיו מול המזנון בזמן שדניאל הזמין את השתייה, הוא ידע שאני אוהבת נס על חלב עם שניים סוכר.
״בבקשה לול״ אמר והגיש לי אחת מהכוסות.
״דוני, אני מפחדת שיקרה לה משהו״ יללתי ודניאל כרך את ידו סביב כתפי.
״לא יקרה לה כלום אהובתי״ הוא לחץ את זרועי בעדינות והתאפקתי לא לבכות, הוא פינה לי מקום במושב שלו וסימן לי לעבור לידו, הצטופפנו במושב הקטן ונזהרתי שהשתייה החמה לא תישפך.
״מה הייתי עושה בלעדייך?״ שאלתי בעצב והוא נישק את ראשי.
״הפוך לול, מה הייתי עושה בלעדייך?״ הוא שאל חזרה ומשום מקום התחלתי לבכות אל תוך החזה שלו, הוא תפס בשתייה החמה שלי והניח אותה במושב שעל ידו בכדי שלא ישפך, כך עשה גם עם הכוס שלו וניגש לחבק אותי.
״אנחנו ביחד בזה קטנה שלי״ הוא מלמל בניסיון להרגיע אותי ומחץ אותי אליו.
״אני אשמה בזה דניאל, היא פה בגללי״ רגשות האשם שהדחקתי צפו כמו גל צונאמי וסחפו את כולי.
״את לא אשמה בזה, שנינו יודעים את זה״ הוא התרצן.
דניאל תמיד שנא שהאשמתי את עצמי בכל מה שקרה לה, הוא שנא שבכיתי לתוך החזה שלו בכל לילה, הוא שנא את אבא שלי על כך שעזב אותי והוא שנא את עצמו בטענה שהוא מקור הבעיה להכל, תמיד עודדתי אותו אמרתי לו שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי, וזו האמת.
וכך חיינו כל אחד ותחושת האשמה שלו, הטוב בנו היה שהיינו שם אחד בשביל השני וזה היה אחד מהדברים שחיברו בנינו יותר מהכל.
״ואם היא לא תצא מזה?״ עדיין צפיתי את הפחדים הגדולים ביותר שלי.
״אז אנחנו נעבור את זה ביחד, כמו תמיד״ הוא ניחם אותי וחיבקתי אותו חזק יותר.
לא הבנתי את עצמי, למה אני בוכה בכלל? גם ככה הרגשתי יתומה כל השנים האלה.
״רוצה נלך לראות את תמר?״ הוא שינה את הנושא, התלבטתי.
תמר הייתה באותו בית החולים כל שפשוט יכולנו לעלות קומה לפגוש אותה, אבל מצד אחד הייתי רוצה את התמיכה והעידוד שלה בדרך שרק היא הצליחה להצחיק אותי, מצד שני לא רציתי להכביד עליה עם כל מה עובר עליה.
״בוא נלך, רק בבקשה אל תספר לה כלום״ ביקשתי ממנו והוא הגיש לי בחזרה את כוס הקפה.
״אני חושב שהפנים האדומות והדמעות שלך יסגירו אותך״ הוא אמר וליטף את פניי, מוחה כמה דמעות על הדרך.

״מה אתם עושים פה?!״ תמר שאלה בהתרגשות.
״התגעגענו אז באנו״ שיקרתי וזייפתי שמחה, חיבקתי אותה מהר בגלל שהתגעגעתי אליה, ובגלל שלא רצתי שתבחין בדמעות היבשות והמרוחות שלי.
״למה את בוכה?״ היא עדיין שמה לב למרות הכל.
״אני חושבת שכשאני רואה אותך אני בוכה אוטומטית״ שיקרתי שוב והתנתקתי מהחיבוק, מושכת באפי.
״מה קורה ילדה יפה?״ דניאל ניגש לתמר ונישק את מצחה.
״הכל טוב ילד יפה״ ענתה בחיוך ודניאל חזר לעמוד לידי, עוטף אותי מהצד.
״את נראית טוב יוצר בכל שבוע שעובר״ הוא החמיא לה והתיישבנו על הכורסא, למרות שהייתה עוד כורסא העדפתי לשבת עליו ולהתחפר בו, להתנחם בין ידיו.
״כן הרופא אמר שהמצב שלי משתפר, יש עוד כמה גידולים קטנים שאני צריכה לחסל״ היא אמרה כאילו היא ראש משפחת פשע.
״אני הייתי מזהיר את הגידולים האלה למה איתך לא הייתי מתעסק״ דניאל אמר בצחוק ותמר צחקה חלושות, היא נראתה מפורקת וחשבתי לרגע כמה חזקה היא.
״ותראו מי בא!״ דניאל הכריז, מזיז אותי וקם ממקומו.
״חתיכת זבל״ רון ענה והם התחבקו חיבוק גברי שנראתה יותר כמו כאפה ידידותית.
אני ותמר הסתכלנו אחת על השנייה והנדנו בראשנו, דניאל הקים אותי שוב והתיישבתי עליו בחזרה.
״היי תמי״ רון התקדם לתמר ונישק אותה, מגיש לה שקית.
״הייתי בטוח שתהיי רעבה״ הוא אמר והיא הוציאה את הקופסא מתוך השקית.
״רוןן אתה יודע שאני שונאת פסטה אלפרדו״ היא התלוננה ורון צחק קצת.
״תסתמי ותגידי תודה, כל אחר הצהריים התעסקתי בלהכין לו אוכל, הוא הגיע והדבר היחידי שהוא רצה זה סקס״ אמרתי ברוגז מתון, הקול שלי עלה עם כל מילה.
״תשתקי חיה, הגב שלי עד עכשיו שורף״ דניאל החזיר והאדמתי, רון ותמר הביטו בנו משועשעים.
״מה קרה לו בגב?״ תמר הסתקרנה.
״כלום לא קרה לו בגב״ הקדמתי את דניאל שרצה לדבר.
״אוקיי לא ממש מעניין אותי מה הולך לכם במיטה, שני סדיסטים״ רון קטע את הדיון שלי ושל דניאל.
״היא הסדיסטית היחידה פה״ דניאל התנער האשמה.
״כן בטח תראה מה הוא עשה לי״ הקנטתי אותו והזזתי את חולצתי טיפה בכדי שיראה את הסימן הכחול שנטמע בצווארי עקב הנשיכה של דניאל.
״שמע אחי…״ רון אמר מזועזע לדניאל.
״לא סדיסט עאלק״ אמרתי והטחתי את אגרופי בבטנו, הוא רק צחק ונישק את קודקוד ראשי.
״האהבה כואבת״ אמר איזה משפט שבטוח נלקח מפייסבוק.
״אוהו עד כמה״ אמרתי בציניות ודניאל צחק.
״קדימה קטנה, אנחנו זזים״ הוא אמר ושאריות של צחוק ממקודם ניכרו בקולו.
״מה למה?״ תמר שאלה מבואסת.
״כי יש לנו מה לעשות״ דניאל אמר וקרץ לה.
״כן בטח, כמו לנשוך ולשרוט אחד את השני״ רון צחק עלינו ודניאל העיף אותו בדחיפה קטנה.
״ביי אחי״ רון אמר לדניאל וטפח על כתפו.
״ביי״ אמרתי לרון והוא נישק את לחיי, התקדמתי לתמר וחיבקתי אותה.
״ביי לוחמת״ לחשתי לאוזנה והיא הידקה את החיבוק.
״ביי סדיסטית״ היא לא ירדה מהבדיחה הקודמת וגיחכתי.

הבועה השמחה שלי התפוצצה בשנייה שיצאתי מחדרה של תמר וחזרתי למציאות, הדאגה לאימא חזרה ולא ידעתי מה קרה לה בשעה האחרונה מאחר ונעדרתי לטובת צחוקים בחדרה של תמר, אימא צדקה אני הבת הכי גרועה שיש.
ירדנו במעלית לקומה שבה אימי הייתה, כשיצאנו דניאל חיבק אותי מאחור והודיתי לאלוהים שיש לי אותו.
אבא לא ישב באותו הכיסא שבו ישב כשעזבנו והחדר שבו אימא שהתה היה ריק ומסודר, התחלתי לדאוג שהנורא מכל קרה.
״דניאל״ אמרתי בחשש והוא שם לב לחדר הריק.
״זה בסדר בואי נשאל רגע״ הוא ניסה להרגיע אותי אך ראו על ארשת פניו שהוא לחוץ כמעט כמוני.
״סליחה״ אמרתי לאחת האחיות שעברה שם.
״כן?״ ענתה בחיוך מנומס.
״את יודעת במקרה איפה שרה ביטון?״ שאלתי בלחץ ובדאגה.
״היא הייתה בחדר הזה״ אמרתי והצבעתי על החדר הקרוב אלינו.
״שרה ביטון, שרה ביטון״ היא מלמלה וחיפשה ברשימה.
״כן היא עברה למחלקת התאוששות״ היא אמרה בחיוך והלכה, ואבן ירדה לי מהלב ורציתי לצעוק מאושר.
״היא לא מתה! היא לא מתה!״ צעקתי באושר והסתובבתי בכדי לנשק את דניאל, נישקתי אותו ללא הפסקה ולבסוף חיבקתי אותו בחזקה.
״אמרתי לך שלא יקרה כלום״ הוא אמר באושר ותפס בפניי בכדי לנשק אותי.
״רוצה ללכת לראות אותה?״ הוא שאל ונשכתי את שפתי התחתונה בהיסוס.
״רק לדקה ונלך הביתה״ התפשרתי עם עצמי והתחלנו ללכת, הייתי חייבת, אם לא לה אז לפחות לעצמי.
היא הייתה על המיטה כשעירוי נוזלים מחובר לידה, היא ישנה ואבי לא היה שם, הבטתי בה, היא הייתה חיוורת ביותר אך עצם זה שהיא חיה עשה אותי האדם המאושר ביותר עלי אדמות.
״בוא נלך הביתה״ אמרתי בחיוך לדניאל והוא חיבק את כתפי, מוחץ אותי אליו.

וכך הלכנו, מאושרים ומחובקים במסדרונות בית החולים.