אהבה מכושפת – פרק 1

פרק 1:
השעון ציפצף והראה את השעה 6:40
״אוי״ נאנחתי וסגרתי אותו באגרסיביות
״עוד 5 דקות..״ מלמלתי לעצמי וחזרתי לנמנם
״אמה! קומי, מאוחר!״ אמא קראה מלמטה
טוב, כנראה שנוותר על ההתפנקות במיטה.
קמתי באי רצון מהמיטה החמימה, והלכתי לצחצח שיניים.
פתחתי את הארון ובחנתי את בגדיי. הטעם שלי היה נורא ברור. חולצות רפויות-רחבות בצבעים נייטרלים, וג׳ינס ארוך. לא יצירתי במיוחד, אבל בזה אני מסתפקת.
תפסתי את החולצה הראשונה שראיתי, ולבשתי אותה במהירות מעל הגופיה הקצרה שאיתה ישנתי. נכנסתי לתוך ג׳ינס בהיר ונעלתי את הסניקרס הלבנות שלי, שמזמן לא לבנות יותר.
נשמעה צפירה ממכונית שעמדה ליד הבית. ג׳יימס.
בחנתי את עצמי במראה. השיער שלי היה פרוע. ניסיתי לסדר אותו מעט בידיים וירדתי.
״את לא אוכלת ארוחת בוקר?״
אמא נבהלה מהירידה המהירה שלי
חטפתי במהירות כוס פלסטיק ובתוכה קפה
״ג׳יימס מחכה לי.. ביי!״ סיימתי את המשפט כשכבר הייתי בחוץ, ורצתי למכונית האפורה החדשה.
המכונית הייתה גדולה ומרשימה, עם גג פתוח
״וואו, איזה סטייל! תתחדש ילד עשיר״
ג׳יימס נראה עם משקפי שמש וחיוך המורה גאווה.
הוא העביר יד בשיער שלו
״היי, אל תשכחי שזה מתנה ליומולדת.. חבל, המתנה הייתה אמורה להיות חופשה בהוואי, אבל נסתפק בזה״
נכנסתי למכונית והפלקתי לו עם היד
״אאוצ׳! לא בשיער!״
״להורים שלך יש כסף גם לקנות לך יאכטה!
כשתקבל אותה אני רוצה את המכונית״
צחקתי
רק עם ג׳יימס הייתי יכולה להרגיש חופשיה ובעלת ביטחון עצמי
״סגרנו. אני אקנה אוטו אדום ואסיע אותך לנמל להשוויץ ביאכטה״

״טוב, סטייל יש. קפה יש. ילד שעף על עצמו גם יש. אפשר לזוז כבר?״
ג׳יימס חייך ״חכי, רק דבר אחד חסר״ אמר והוציא מכיס מעילו זוג נוסף של משקפי שמש ומסר לי.
חטפתי אותם מידו, ולבשתי אותם.
״מוכנה? המכונית החדשה מהירה. בטוחה שתוכלי לעמוד בזה?״
״מצחיק מאוד. קדימה, נראה אותך בכל הכוח!״
ג׳יימס לחץ על הגז ונסענו לבית ספר.

״אני מוכנה להישבע שבלעתי חרק מרוב המהירות שלך! אבל היה כיף! למרות שהרוח פרעה לי את השיער״
״כאילו שהוא מימילא לא היה פרוע מקודם״ גיחך ג׳יימס ופרע לי את השיער
״שאני עוד מעט לא אפרע לך את השיער. לא למדת עוד מהגן שלא מתעסקים איתי?״

אני וג׳יימס כבר חברים הכי טובים עוד מגיל 5, כשג׳יימס חלק איתי את הארטיק שלו, ואני נתתי לו לשחק בדובי שלי.
מאז ומתמיד הסתדרנו אחד עם השני, הוא תמיד הבין את הצחוקים שלי, ואני את הגבולות שלו. אפשר לומר שאני מכירה אותו כמו את כף היד שלי.

מרחוק ראינו את קייט ולוסי מתקרבות בהתלהבות רבה
״אתם לא תאמינו! בא ילד חדש!!״ צווחו

בית הספר וילסון היה ממוקם באמצע שכונת סאנרייז, שכונת המעמד הגבוה.
היה נדיר שבא אלינו תלמיד חדש.
קייט המשיכה
״ראינו אותו, אבל במקום להגיד ״ברוך הבא״ או סתם היי, לוסי הבהילה אותו עם הכוחות המכושפים שלה״

״מה כבר אמרתי??״

״לא שואלים אף פעם, אף אחד, אפילו לא כלב ״וואו, השיער שלך, זה טבעי?״ ״
קייט חיקתה בלעג את לוסי והסתכלה עליה בעצבנות.
״טוב, בכל מקרה היא לא יכולה לשאול כלב את זה, כי הוא לא מבין אנגלית״ ג׳יימס ניסה להיות מחוכם
שלושתנו הסתכלנו עליו במבט הכי מוזר שיכלנו לאמץ באותו רגע, ואני נתתי לו דחיפה במרפק
שלושתנו צחקנו כשהדחיפה שלי העיפה אותו ללוקר

״נו, לוקר טיפשי! תיפתח כבר!״ נאבקתי עם הלוקר שלי, כרגיל.
״עדיין לא תיקנו לך אותו? בכל מקרה, זה ממש לא משנה כרגע. אמה את חייבת לראות אותו! גבוה, עיניים ירוקות, שרירים, ו..״
נשמע צלצול
״אולי אח״כ. אני צריכה להגיש חיבור על שייקספיר למר סנדרס. נדבר אחר כך.״
הצטערתי שהייתי צריכה לשקר לה, אבל כשמתחילים לדבר איתי על בנים – אני נרתעת. מעולם גם לא הבנתי למה.

נכנסתי לכיתה.
אני אוהבת את ימי רביעי. ׳שעתיים ספרות ברצף על הבוקר׳, חשבתי לעצמי, ׳דרך מצויינת להתחיל את היום׳.
ספרות היא המקצוע האהוב עליי, ומר סנדרס בפרט.
קראתי כמעט כל מחזה אפשרי שאי פעם נכתב: אמלט, אותלו, מקבת׳, סימבלין, רומיאו ויוליה. היו מחזות שכבר ידעתי בעל פה. העלילה מרתקת אותי, והדמויות מפתיעות כל פעם מחדש.
עד שהשיעור יתחיל, התחלתי לשרבט ביומן שלי, החפץ שבלעדיו לעולם לא אזוז. מאז שאבא הביא לי אותו בגיל 15, אני כותבת בו הכל – שירים, סיפורים, ובעצם – כל מה שקורה לי. מאז שהוא נפטר, אני לא מסוגלת לכתוב ביומן, רק לשרבט.
בחנתי את הצלקת המכוערת על היד שלי, שכנראה תישאר איתי לכל החיים, מתנשאת ומזכירה לי את היום הארור שבו אבא ניסה להציל אותי מהשריפה שפרצה ממקור לא ידוע, והצליח. רק דבר אחד הוא לא לקח בחשבון – שהוא זה שישרף מהלהבות וישאיר אותי ואת אמא לבד.
אחרי השריפה, כל תלמידי בית הספר הושפעו ממנה. לא יכלנו להישאר שם יותר, גם לא ג׳יימס והוריו, וכולנו ביחד עברנו לכאן, לשכונת סאנרייז.
המעבר לתיכון וילסון היה לא פשוט.
כל ילדותי עברה שם – חברים, בית ומשפחה רחוקה השארנו בביתנו הקודם, והתחלנו בדרכנו החדשה, מבלי להסתכל אחורה.

מר סנדרס היה אדם נמוך, בעל כרס רחבה וגדולה, אך זה לא מנע ממנו להתלבש בחליפה מהודרת ונעליים מצוחצחות. אפילו הפדחת שלו הייתה מבריקה, והוא לעולם לא נתן לעצמו לצאת מהבית ללא עניבה.

״שקט, שקט תלמידים! אני רוצה להתחיל את השיעור!״
הרמתי את ראשי מהיומן, ושמתי לב שלעסתי את הסוף של העט, שוב. מין הרגל מוזר שאימצתי לעצמי כשאני חושבת, או סתם מתרכזת.

״היום אנחנו נמשיך לצפות בסרט שמבוסס על המחזה ״רומיאו וג׳ולייט״. כמובן שתצטרכו בנוסף לקרוא גם את המחזה, לחוש אותו בידיכם ולהבין מה שייקספיר הגדול רוצה להעביר לנו. אני מזכיר לכם שהייתם צריכים להגיש לי חיבו…״
לפתע נכנס ילד לכיתה, וקטע את דברי המורה.
הילד, או יותר נכון, הנער, היה בסביבות הגיל שלי, גבוה, בעל שיער גלי בצבע חום בהיר, עיניים ירוקות. הוא לבש חולצה שחורה קצרה, שהבליטה את שריריו, וג׳ינס כהה.
אי אפשר להתכחש לכך שהילד נאה.
״פה זה חדר… 202?״ הוא קרא מפתק מקומט.
״הו, מצויין! לא טעית. בוא ואציג אותך בפני הכיתה.
תלמידים, הכירו את תומאס ווינסקי, התלמיד החדש. אנא קבלו אותו יפה. תומאס, גש בבקשה לשבת מאחורי שרה.״

״תודה רבה. אתה יכול לקרוא לי תום.״
שרה ישבה מימיני.
תום התקדם לעבר שרה, ושלח לי מבט קטן ומעט מופתע.
אולי בהיתי בו יותר מידי, אני לא בדיוק יודעת. אפילו לא הרגשתי.
׳נהדר׳ חשבתי, ׳עכשיו הוא יחשוב שאני מוזרה׳.
מר סנדרס המשיך בשיעור
״איפה הייתי? הו כן. לאחר שתום הצטרף אלינו, אני מבקש מכם להתחלק לזוגות. כל זוג יצטרך לכתוב לי עבודה על מחזאי/סופר שהשפיע עליו.״
״סליחה, אפשר עיפרון?״
קפצתי ממקומי למשמע קולו.
״בטח.״

״הו, נהדר! אני כבר רואה שתום הסתדר עם בת זוג לעבודה!״
מר סנדרס היה מלא התלהבות, כמו תמיד.
״רגע המורה..״ ניסיתי להסביר, אך לשווא.
״ולך, אמה, כל הכבוד שלקחת תחת חסותך את תום. אולי אפילו תוכלי לעשות לו סיור ברחבי בית ספר בהפסקה.״
נשכתי שפתיים. ממש נפלא.
״בטח..״ מלמלתי בעצבנות
תום לקח את העפרון וחזר לשבת. הוא היה נראה משועשע מכל הסיטואציה.

השיעור המשיך כרגיל.
מר סנדרס המשיך לדבר ולדבר, תלמידים נפלו כמו זבובים ושקעו בשינה עמוקה, ואני המשכתי להקשיב בסקרנות.
״המורה, אפשר לצאת לשירותים?״ תום הפסיק, בפעם השניה היום, את המורה. נשמעו כמה אנחות רווחה מתלמידים שכרגע הדבר שהכי ישמח אותם הוא שמר סנדרס פשוט יפסיק לדבר, גם אם זה ממש לכמה שניות.
״צא. אמשיך בדבריי. לא מספיק רק לחוות את עוצמת הרגשות רק מהסרט… הו, מה עכשיו??״
נשמעה דפיקה על הדלת, וכאשר תום יצא, המזכירה נכנסה לכיתה
מר סנדרס נראה מעוצבן.
״אמיליה האריס? גשי בבקשה לחדר המנהל. המנעול החדש ללוקר הגיע.״
הו! סוף סוף! תודה אלוקים! מלמלתי בעודי הולכת אחרי המזכירה
המשכנו ללכת במסדרון
״המנהל מחכה לך בחדרו. אני צריכה להודיע עוד כמה הודעות. אני מניחה שתוכלי להתסתדר לבד במציאת החדר, נכון?״
״כן, תודה רבה״
המזכירה, שנראתה ממורמרת מתמיד, מלמלה משהו לא ברור, והלכה לכיוון השני.

המשכתי במסדרון, כשפניתי ימינה, לא האמנתי למראה עיניי.
תום התגנב בזריזות למתג השריפה, והרים אותו. בכל רחבי בית הספר נשמעה אזעקה שהעלתה בי זכרונות רעים. רעים מאוד.
הכרחתי את עצמי לשתוק, שלא ידע שישנם עדים לאירוע. לא ידעתי מה לעשות, אבל הייתי חייבת להגיב במהירות.
החלטתי להעמיד פנים, ויצאתי ביחד עם כל התלמידים בהיסטריה מבית הספר.

״תלמידים, הכל בסדר. זאת הייתה אזעקת שווא. כולם להיכנס לכיתות בבקשה ולהמשיך כרגיל.״ המנהל יצא מתנשף מחוץ לבית הספר. נראה כאילו אבן נגולה מליבו.
עד שכל התלמידים נכנסו, שיעור ספרות כבר הספיק להיגמר, ונראו כמה תלמידים צוהלים משמחה.
כל זה ממש לא עניין אותי. לאורך כל הדרך בחנתי רק את תום. מההתחלה ידעתי שמשהו מסריח כאן.

״היי, ילד חדש!״
קראתי בזלזול
תום פער עיניים וחיכה שאני אדבר
״אני יודעת שזה אתה.״
״על מה את מדברת?״
״האזעקה. זה היית אתה.״
״אה,זה. כן, זה הייתי אני. יש בעיה?״
״למה עשית את זה??״
״נמאס היה לי להקשיב למורה הזה. תודי שזה הציל אותך משעמום אין סופי״
תום הסתכל עליי בגאווה, מחכה שאני אסגוד לרגליו על התעלול המחוכם.
״בניגוד אליך, חלק מהתלמידים אוהבים ספרות. אני לא מאמינה שאני אמורה לעשות איתך עבודה!״ רטנתי
״אה, ותשכח מסיור בבית הספר!״
תום נראה משועשע ״דווקא יפה לך כועסת. מצפה כבר לעבוד איתך. כנראה שנוותר על הסיור היום. אולי בפעם אחרת. אה, וכמעט שכחתי.. ששש..״ שם לי אצבע על הפה. ״אם שואלים אותך, לא עשיתי כלום.״ העפתי את האצבע מהפה שלי, והוא הלך והתרחק לכיוון הכיתה.