אהבה ממבט אחרון- פרק 13

הלכנו ברגל, אמא אמרה שאנחנו לא רוצים למשוך תשומת לב, אני דווקא כן.
דיי התרגשתי אבל מצד שני הייתי לחוצה, מה יקרה אם המשפחה שלו תחשוב שאני לא מספיק יפה בשבילם? אפילו המחשבה על זה עושה לי נורא!.
כשהגענו אמא ואבא התחילו לכתוב משהו על דף וציחקקו כל הזמן או שמילמלו משהו.
"אהה אמא?" ניגשתי לאמא שקראה עם אבא איזה דף מידע כזה.
"כן מאמי?" אמא הסתובבה אליי וסיבבה את שערי סביב האצבעות שלה, היא אוהבת לעשות את זה ולכן אני רגילה לזה.
"אני… אההה… אסתובב כאן טוב?" התרחקתי קצת כדי שהיא תבין שתפסיק לסלסל לי את השיער.
"אוקיי" מאיפושהוא אמא הוציאה את הטלפון שלי ושמה לי אותו בכף ידי "תתקשרי אליי כשתסיימי, אוקיי מאמי?" הינהנתי והלכתי משם.
———
חיפשתי את אדוארד. פתאום כשדרכתי על משהו, הפנסים התחילו להידלק אחד אחריי השני ואז אדוארד הופיע בסוף. "אז ככה אתה מזהה אותי?" חייכתי אליו חיוך גדול ועליז.
"אכן כן" הוא הלך לעברי.
"אנחנו החבאנו את זה במיוחד כאן, כי בני האדם לא שמים לב לזה והם דורכים על זה, ככה אנחנו יודעים שמישהו בא אלינו" אמר.
"אתם מתוחכמים" אמרתי ושנינו צחקנו.
"בואי נזוז, מחכים לנו" ואז התחלנו ללכת.
——–
"אוכלים אצלכם אוכל רגיל?" שאלתי, עדיין לחוצה מזה שאני הולכת לפגוש את ההורים של אדוארד, לא, ליתר דיוק, את המשפחה שלו.
"כן, אנחנו אוכלים כמו בני אדם רגילים" נשמתי לרווחה "וואו אז חוץ מזה שיש לכם את הכוחות האלה, אז אתם בני אדם רגילים?".
אדוארד חייך אליי חיוך משועשע "אנחנו גם מתאהבים כמו בני אדם רגילים" עכשיו הסמקתי.
"את יודעת, כשאמרתי לך שאת רק באה אליי הבית לא חשבתי שתתלבשי כל כך יפה" הוא חושב שהתלבשתי יפה?! הסתכלתי על עצמי, מכנס קצר כחול וחגורה מקש כזאתי, וחולצה ורודה עם עליונית עם בד עדין כזה בצבע אפור.
"אתה שונא אותי בגלל זה?" הבטתי עכשיו עליו, הוא היה לבוש כמו נער רגיל, בלי שום סימן לאיזה כוחות מיוחדים, עם חולצה שחורה ומכנס קצר שחור.
"לא להפך, אני מחבב אותך ככה יותר"
"אתה לא רציני"
"רוצה לשמוע מה אני באמת חושב עלייך?"
"תגיד לי שאתה לא באמת תגיד את זה…"
"כן אני כן"
"יש לך כזה אומץ?"
"אמ… אולי כן"
"טוב.. אז…"
"אני חושב שאת לא כמו שאר הנערות, לא נערה רגילה. את יפה, חכמה וחמודה"
"בא..באמת?"
"חיובי"
הגענו לבית רגיל אבל מדהים, שער מברזל שמעוצב בסלסול כזה מהמם. והייתה לה חצר מדהימה, פרחים, מזרקות כל מה שאי פעם חלמתם עליו, זאת הייתה החצר הכי מטופחת שראיתי אי פעם!.
"וואו.. חצר מדהימה" אמרתי עדיין המומה מכל היופי שיש פה.
"כן… ותנחשי מי מטפח אותה כל כך יפה?" אדוארד חייך אליי חיוך של "את בחיים לא תנחשי".
"אהה.. ההורים שלך?" אדוארד חייך חיוך גדול.
"אופס! טעות! לא.. שניי האחים שלי. מאז שהם ראו פרחים בפעם הראשונה בחייהם, הם החליטו שזה הדבר הכי מדהים שהם ראו ובגלל זה היינו צריכים כזה בית ענק כדי שהם ייהנו מכל הפרחים שיש להם" אמר.
זהו זה, עכשיו אנחנו מתקרבים לדלת, ואז אדוארד הושיט יד כדי לפתוח את הדלת ו…
אויי-מיי גד!!!!!!!