אהבה ממבט אחרון- פרק 15

הלכתי בשביל שנראה לי שבו הגענו לבית של אדוארד. הפנסים עדיין דלקו, כאילו ידעו שאני אחזור.
מרחוק ראיתי את הוריי וניפנפתי להם בידי, הם לא שמו לב, נו טוב…
רצתי אליהם אבל כאילו לא זזתי. התחלתי להזיע, הייתה לי סחרחורת קלה, הראייה שלי מתעוורת…
ועצמתי את העיניים.
—–
פקחתי את העיניים כשסביבי, ההורים שלי, רופא ואחות, ואדוארד שישן בצד על הכיסא.
"מה.. מה קרה?!" שאלתי. לרגע לא הבנתי למה אני בבית חולים אבל מיד אחריי הרגע הזה הבנתי, אני התעלפתי.
"כלום לא קרה" חייך אליי הרופא ואז הביט לעבר אדוארד "הנער הזה הזמין לך אמבולנס כשמצא אותך שרועה על האדמה ואז התקשר להורייך המודאגים וככה הגעת לפה. אבל בעצם אין לך כלום, רק נלחצת קצת והתעלפת מרוב הלם ממשהו".
הבטתי לעבר אדוארד שישן ואז לעבר הוריי "אני.. אני לא יודעת אפילו איך להסביר לכם את זה" גימגתי, באמת לא ידעתי איך להסביר את זה.
"להסביר את מה?!" אמא שלי כמעט פרצה בבכי.
"אמא.. אני ראיתי אתכם אתמול… ואז ניפנפתי לכם אפילו ביד ואז כשניסיתי לרוץ אליכם, כאילו לא זזתי" אמרתי ואז הוריי נראו כאילו הם הבינו "אני אשאיר אתכם לבד" אמר הרופא והוא והאחות יצאו מהחדר.
"אני מצטערת שוב, אמא ואבא" ואז עצמתי את העיניים ונרדמתי.
—–
התעוררתי כשאני רואה את ההורים שלי דרך החלון של החדר שמראה את המסדרון, משוחחים.
בטח עליי… זה כל כך ברור. פתאום הראש שלי הסתובב לעבר המקום שבו ישב אדוארד, הוא לא היה שם משום מה.
אמא שלי הציצה בחלון ואז אמרה משהו לאבא ונכנסה לחדר.
"אמא איפו אדוארד?" תהיתי אם היא יודעת מי הוא בכלל.
"הוא הלך. הוא אמר שכשתרגישי יותר טוב תתקשרי אליו" היא התיישבה לידי וליטפה את ראשי.
"אני מרגישה בסדר, בואו נלך הבייתה" אמרתי והתחלתי להתרומם, היה לי קצת קשה אבל אז אמא עצרה אותי "לא עד שתרגישי טוב במאה אחוז" נאנחתי, אמא שלי רוצה שהכל יהיה מושלם, כולל אני.
—–
אדוארד לא עונה, זה לא פייר! למה הוא לא עונה?! שלחתי לו איזה עשרים הודעות אסאמאס והוא לא עונה, שלחתי לו מייל, שלחתי לו הודעה בפייס. כלום! אין ממנו כלום!.
הוא האדם היחיד שבאלי לצאת בגללו מבית החולים, אפילו שאמא צדקה, אני באמת לא מרגישה טוב, אני מרגישה גרוע.
אולי הוא נעלם? אולי חטפו אותו?? המחשבות האלה עשו לי רע ולכן פשוט שכבתי בשקט והבטתי בתקרה הלא משופצת של החדר הזה. בצהריים ההורים שלי לקחו אותי למסעדה האהובה עליי.
"וואו! לא הייתם צריכים!" קראתי בשמחה כשראיתי את המודעה הגדולה שעומדת על השולחן "הבראה מהירה ג'וליאנה!" זה נראה כל כך יפה ומקושט שפשוט התיישבתי מול זה וחייכתי.
"אני אצטרך לחזור אחריי הארוחה לבית החולים?" שאלתי, הלוואי שלא! נמאס לי לשכב שם! יש שם ריח מטונף ואין שם אוכל ושתייה נורמליים, לא כמו בבית זה בטוח…
"כן…. הרופא אמר שאת עוד לא עשית את הבדיקות ואת האישורים ואת כל החפירות שלו אני כבר לא זוכרת" אמרה אמא ואז אבא קרא למלצר.
המלצר נתן לנו תפריטים והתחלתי לדפדף בתפריט. אני אוהבת את המסעדה הזאת, למה? כי כל ארוחה שאני אבחר בעיניים עצומות תהיה עדיין טעימה, לא כמו במסעדות הצרפתיות האלה שאתה מזמין משהו ואחריי זה נעל מזה והולך לשירותיים ונשאר שם עד שזה לא יוצא ממך לגמריי (איכססס בהחלט!).
ואז אכלנו בכיף ונהננו. ואז הגיע הקינוח. המלצר חייך אלינו ואמר "גברת ג'וליאנה, אולי תרצי לראות איך מכינים את המוס האהוב עלייך?" הוא חייך אליי ואני הבטתי בהוריי שהסכימו במבטיהם "ברור שאני ארצה!" קראתי בשמחה וגל של אושר הציף אותי.
"אז יופי אחריי" אמר המלצר ואז הלכתי אחריו ל"מאחוריי הקלעים" שבמקרה הזה זה המטבח של המסעדה, טוב זה גם "מאחוריי הקלעים" לא?